"לאדם חולה יש שתי אפשרויות", מסביר איתן טוביה (59), חבר נחל עוז, שלפני שש שנים התפרצה אצלו מחלת סרטן הדם. "הראשונה היא לקום בבוקר ולבכות על מר גורלו, והשנייה היא לצאת ולתת מעצמו לאחרים". הוא בחר בדרך השנייה.

"הפעילות החברתית בנשמתי". טוביה והפלאפל, צילום: דגנית טוביה

בשנים האחרונות הוא מפעיל סדנה לאומנות בעץ בהדרכתו, וממנה נהנים חברי הקיבוץ, חברי האזור ומטופלים במחלת הסרטן מהנגב. במתחם הסדנה הוא גם מקיים אירועים חברתיים, ובזמן מבצע צוק איתן דאג לחלק אוכל לחיילים ששהו בגזרת הקיבוץ.

בימים אלו הוא עובד על הקמת מיזם חדש בנחל עוז, שישלב שימור אתר היסטורי עם סדנאות לאומנויות שונות. בין לבין הוא גם מפנה זמן להגיע לטיפול השבועי במחלה שבה לקה.

העובדה שהוא נושא בגופו סוג נדיר של מחלת סרטן הדם (לוקמיה) התגלתה לטוביה כבר ב־2006, אבל התפרצות הסימפטומים של המחלה אירעה במאי 2011. "כשהודיעו לי שאני נשא של הסרטן", הוא נזכר, "ושהוא עדיין לא פגע במערכות, הצלחתי להמשיך בחיים הרגילים עוד חמש שנים וחצי".

מה הרגשת כשהודיעו לך שאתה חולה בסרטן? את מי שיתפת?

"התחושות היו מחורבנות. לקראת כל בדיקה והערכת מצב היו לי חששות ופחדים, שהנה זה מגיע ואין מה לעשות. ב־2011 נפגעה מערכת העצבים ההיקפית שלי. הסרטן עצמו לא התפרץ, אבל הוא עשה הכול כדי להרוס את מערכת ההגנה של הדם שלי".

נראה שטוביה אינו נוטה לשתף את הזולת בעומק רגשותיו. כשהוא עונה על השאלה בדבר תחושותיו בעת גילוי המחלה בגופו, הוא מספר על הפחדים ועל החששות שלו בטון דיווחי, יבש ולא מפרט. נוח לו הרבה יותר לדבר על פעילותו למען האחרים.

"ב־2011 פגעה מחלת סרטן הדם בפלזמה שלי", הוא מספר, "ובמקום שהפלזמה תגן עליי, היא הוציאה נוגדנים ותקפה אותי. היא הרסה את כל מערכת העצבים ההיקפית. הייתי ללא תחושה מהמותניים ומטה, ובהתחלה כמעט ולא הייתי מסוגל ללכת.

"הפגיעה הייתה גם באצבעות ובשפתיים. נכנסתי לסדרת טיפולים בבית החולים סורוקה, וטופלתי בשתי מחלקות: נוירוכירורגית והמטולוגית. ב־2015 עברתי טיפולים ביולוגיים, כימיים והשתלת מוח עצם, אבל ללא הועיל. בשלב מסוים עלו על זה שצריך להחליף לי את הפלזמה, וברגע שעשו את זה השתפר קצת המצב. הרס מערכת העצבים נעצר".

מה מצבך הבריאותי כיום?

"אני ממשיך להחליף את הפלזמה פעם בשבוע כדי לשמור על רמת פגיעה מינימלית במערכת העצבים. אני מוגדר בעל 100 אחוזי נכות ואובדן כושר עבודה.

"אני מתקשה לעמוד הרבה ולהתנועע למרחקים. הכוחות שלי חלשים. הבעיה במחלה הזאת היא שהעצב לא מעביר את הפקודות לשריר, וזה משפיע על התפקוד ועל כושר התנועה. אני מתעמל בשיטת פילאטיס, ואז אני מרגיש טוב יותר".

לבנות על כוס קפה

טוביה - נשוי לדגנית, אב לניב (34), לגל (30) ולרון (27), וסב לשלושה - הגיע ב־1976 לנחל עוז מרמת גן עם גרעין של תנועת הצופים.

הוא היה בוגר בית ספר אורט במגמת נגרות, וכשהיה בן 26 התבקש להחליף זמנית מורה בסדנת הנגרות בבית הספר שער הנגב, לעבודה עם תלמידי החינוך המיוחד. ההחלפה הזמנית נמשכה 28 שנים, עד שנאלץ לעזוב את עבודתו לפני שש שנים בשל מחלתו ונכותו.

"דרך העבודה בעץ יכולתי לעלות על סוג הבעיה של הילד או הפרעת ההתנהגות שלו", הוא אומר, "ובשיתוף צוות המורים, העובדות הסוציאליות והפסיכולוגיות, עבדתי על תיקון הבעיה. הצלחתי לפתח טכניקות שונות שבאמצעותן אני יכול לעבוד על כל מיני לקויות כדי להעצים את הילד, לטפח את האגו שלו ולתת לו יכולות למידה בתחומים שונים".

ב־2003, בד בבד עם עבודתו בבית הספר, הפעיל טוביה מיזם חדש שהוא הגה - סדנת נגרות ניידת. לשם כך הוא רכש משאית ישנה והתקין בה את כל כלי העבודה הנחוצים, מדפים לעץ ואפילו פינת מטבחון קטנה.

הסדנע, כפי שהוא קרא לה, נדדה בין קייטנות ובתי ספר בנגב עד לקטורה שבערבה, וטוביה עבד בה בעיקר עם כיתות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, בעלי קשיי למידה או בעיות התנהגות.

"עבדנו עם מגוון עמותות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ילדים נפגעי טרור ונוער בסיכון", הוא אומר. "מדהים היה לראות כמה מיומנויות וכלים הילדים רוכשים מעבודות הנגרות.

"בעקבות העבודה הזאת פיתחתי עם בעלי מקצוע שיטה לאבחון ילדים על הספקטרום האוטיסטי וטיפול בהם. ב־2011 לקח לי משרד התחבורה את הרישיון על המשאית בגלל הבעיות ברגליים, ונאלצתי למכור את המשאית. לפני שמכרתי אותה ניסיתי לחפש אנשים מנחל עוז שייקחו את המיזם הזה, ולצערי אף אחד לא רצה לקבל עליו את העניין הזה, וחבל".

בשנות עבודתו בבית הספר ועל המשאית, היה טוביה אחראי גם על נגריית האחזקה בנחל עוז ועבד בה. לאחר שהוכרה נכותו החליט להעסיק את עצמו בנגרייה, והפך אותה לסדנת עץ. אט־אט החלו להתאסף סביבו חברים שבאו להכין לעצמם עבודות מעץ, ובאותה הזדמנות לשבת ולשוחח איתו על כוס קפה.

"אני לא עושה שם עבודה ממש", הוא מציין. "המקום משמש נקודת מפגש חברתית, ונאספים בה אנשים שונים, כולל אימהות צעירות או חברי קיבוץ מכל הגילים, שרוצים לבנות לעצמם חפצים, צעצועים ורהיטים קטנים לבית. אני נמצא שם שלושה ימים בשבוע, ומלווה אותם במה שצריך".

טוביה לא הסתפק בעבודות הנגרות. בימי שישי הוא העמיד בסככה שליד סדנת העץ סיר של מרק תימני, ובשעת צהריים הגיעו לשם חברי הקיבוץ והתכנסו למפגש חברתי, שכלל דיון על פרשת השבוע לצד לגימת המרק החם.

"נותן לי סיבה לקום בבוקר". טוביה בסדנא, צילום: דגנית טוביה

"למפגשים האלה היו מגיעים שלושים עד חמישים איש", הוא מספר, "ולאחר שהשמועה עליהם פרשה כנפיים, התחילו להגיע גם חברי קיבוצים מהאזור. מיזם נוסף שעשיתי, עם אשתי דגנית, היה פלאפל סביב שולחנות עגולים בפינות שונות בקיבוץ. זה התקיים פעם בשבועיים, וכלל שיחות סביב השולחנות ומשחקים של הילדים בפינות הפעלה.

"הפעילות החברתית היא בנשמתי. במשך 23 שנים הייתי אחראי על הלונה פארק בקיבוץ, שנבנה בעיקר בעבודה עצמית. המפגשים סביב המרק נפסקו אחרי צוק איתן. את המבנה של הנגרייה פינו והרסו כדי להקים במקום שכונת מגורים חדשה. סדנת העץ עברה למבנה קטן יותר, שאינו מתאים למפגשים חברתיים".

איך עבר עליך מבצע צוק איתן?

"בצוק איתן נשארתי בנחל עוז. הנגרייה הייתה פתוחה כל הזמן. כל הזמן היה בה אוכל, וחיילים מהסביבה באו ואכלו איתנו מרקים ופלאפל. באחד הימים הגיעו אלינו 900 חניכי קורס מ"כים לפני שהם נכנסו לסג'עיה, והכנו להם 900 מנות פלאפל.

"המג"ד שלהם היה בהלם כשהגענו אליהם עם כל המנות המוכנות. אנחנו היינו בהלם כשראינו שבתוך שלוש דקות חוסל כל האוכל. לסיירת אגוז שהתמקמה בקיבוץ חיכו כל ערב סיר מרק חם וסיר קפה שחור חם. הסתובבנו עם הריקשה של הנגרייה בין הטנקים בשדות סביב הקיבוץ, והכנו לחיילים פלאפל חם וטרי".

סיבה לקום בבוקר

לאחר שפונה מבנה הנגרייה לטובת השכונה החדשה, והמבנה הזמני הקטן לא אִפשר קיום מפגשים חברתיים גדולים, הגה טוביה רעיון להעביר את פעילות סדנת העץ למבנה מכון התערובות הישן של הקיבוץ.

"זה המבנה הראשון שנבנה בנחל עוז", הוא מתאר, "ואנחנו, מספר חברים, רוצים לעבוד על השימור שלו משני טעמים: הטעם הראשון, מדובר במבנה הבטון הראשון שנבנה בקיבוץ, בזמן שכולו היה עדיין צריפים, ואת כל החגים עשו ראשוני הקיבוץ במבנה הזה. עד היום יש בו ציורים על הקירות שצייר אברהם כץ־עוז (כצל'ה) למסיבת פורים ב־1954.

"הטעם השני, מדובר במקום המתאים לפעילות קהילתית, והרעיון שלנו הוא להקים בו סדנת אומנות קהילתית, שכל קהילת נחל עוז וקהילת האזור יוכלו להשתמש בה למפגש ולעשייה יצירתית וחברתית.

"המרחב במבנה הזה יהיה גדול יותר, וסדנת העץ תפעל בו לצד סדנאות של אומנים אחרים, ובהם פסלת וצייר מהקיבוץ שאני מתכוון להזמין להצטרף אליי. מובן שאני מתכוון להחזיר למקום הזה את המרק, את הפלאפל ואת המפגשים החברתיים סביבם. קיבלתי ממוסדות הקיבוץ את מלוא התמיכה להקים את המיזם הזה, כולל פרגון ועזרה במשאבים".

כדי להעמיד את המיזם החדש על הרגליים, נעזר טוביה בד"ר נוגה גולסט (מפלסים), מנהלת היחידה ליזמויות ולעסקים קטנים של המועצה האזורית שער הנגב, המעניקה את שירותיה לקיבוצי המועצה ולתושביה.

"נוגה מנסה לגייס את הכספים להקמת המיזם הזה", הוא אומר. "אנחנו רואים בו מיזם חברתי־אזורי, ולכן אנחנו מחפשים תורמים שיסייעו להקמתו. העזרה של נוגה רצינית וטובה מאוד, כי היא יודעת למי צריך לפנות.

"היא מכירה את הקרנות ואת הגופים העוזרים לעסקים הקטנים, יודעת איך לבנות תוכנית עסקית ואיך לתמחר את המיזם, ויודעת להתגבר על סבך הביורוקרטיה הכרוכה בזה. התרומה שלה להקמת המיזם שלנו חשובה מאוד".

האם יש לך ביטוח לנגרים החובבים שאתה מדריך? רוב הנגרים מאבדים אצבע או שתיים.

"מאחר שאני עוסק בנושא הנגרות מ־1984, דאגתי לעצמי לשני ביטוחים מעבר לביטוח צד ג' של סדנת הנגרות. יש לי ביטוח אחד כמדריך, וביטוח שני לתלמיד שאני מלמד אותו. כל אדם שבא לעבוד בצל קורתי, מבוטח בשלושה סוגי ביטוח, והם מכסים כל תאונה אפשרית".

מאז שחלה, טוביה אינו מקבל כל שכר או תגמול כספי אחר עבור מיזמיו, וכל תשלום שמתקבל מושקע בפיתוח המיזם. כך קנה כלי עבודה בכספים שקיבל בסדנת הנגרות, וגם מימן בהם את האכלת החיילים בצוק איתן. עם השנים הפכה הסדנה לירוקה, ורוב העבודות בה נעשות מחומרים ממוחזרים וללא עלות של חומרי גלם.

האם העיסוק במיזם הזה תורם לך בהתמודדות עם המחלה?

"קודם כול, הוא נותן לי סיבה לקום בכל בוקר. לא מזמן היה כנס בבאר שבע של החולים במחלה שלי, ודיברנו שם איך אנחנו מתמודדים עם המחלה בחיי היום־יום. בחורה אחת, שהיא אשת רוח, מדריכת יוגה ומורה למחול, סיפרה שהיא אוכלת מזון בריא, עושה מדיטציה ויוגה, שוחה ומתעמלת, וזה מה שמשקם אותה.

"אני אמרתי שכל מה שהיא עושה זה נכון, אבל אני עושה את זה בצורה אחרת. הצורה שלי היא הנתינה. ברגע שאתה נותן לאדם אחר, אתה מקבל המון. ברגע שאני רואה חיוך של ילד, או של אדם שלא האמין בעצמו שהוא יכול לעשות משהו, והנה הוא יוצא עם אור בעיניים כשהוא מחזיק את החפץ שהוא תכנן ויצר בסדנת העץ - זה שווה הכול".

בעקבות דבריו של טוביה הגיעו לסדנת העץ שלו בנחל עוז כמה מהחולים שפגשו ושמעו אותו בבאר שבע. אחד מהם, גבר בן 60, סיפר שעד שהחל לעסוק בנגרות בהדרכת טוביה לא היה לו שום קשר למלאכת יד, ואילו עכשיו, לאחר שבנה רהיטים לנכדותיו ופינת עבודה לעצמו, הוא נתון כולו במחשבות על העבודה ולא על המחלה.

"אני שמח שתוך כדי הריפוי העצמי שלי", אומר טוביה, "שנועד למנוע ממני לצלול לדיכאונות עקב המחלה, אני מביא חולים נוספים להאמין בעצמם ולשמוח על הבוקר שהם קמים אליו ועל העשייה שהם עושים באותו יום".

    מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו