* ילדי הגנים יוצאים לאסוף חרסים לחנוכיות בשטחים הפתוחים מסביב למשק, היכן שישב פעם הכפר הערבי שעל שמו נקרא הקיבוץ. ספלולים של בלוטים אוספים ממילא כל השנה.

אבל העיקר שיהיה חג שמח. צילום: מאיה זהבי

* מהנגרייה הם מקוששים לוחות עץ בכל מיני גדלים, שיהיו בסיס לחנוכייה ושיהיה להם על מה לריב. כשבסוף מתברר (כרגיל) שהגודל לא קובע, כל דיקט מצליח לאכלס לכמה דקות לפחות תשעה חרסים, ספלולים או פקקי בקבוקים, אבל כולם יישארו נכים במידה זו או אחרת, לאחר הרמת הקונסטרוקציה משולחן ההדבקות אל פינת הייבוש.

* בטיול הבוקר הם מוסקים זיתים, שמהם יפיקו כמה טיפות שמן בארומה של גרביים משומשים.

* אם יש מכוורת, אז גובים ממנה דונג לנרות; הגננות מתחילות להחדיר בטף כללי בטיחות אש, אך הדבר לא ימנע מהילדים לעבור את החג עם כוויות בדרגה 3 ושׂיער חרוך.

* ההורים מתבקשים לשלוח עם ילדיהם פומפיות ופנסים. לפחות ילד אחד יגרד חצי אצבע במקום תפוד, ומחציתם יופיעו עם פנס שישבוק חיים עוד לפני אמצע הריקוד של "באנו חושך לגרש".

* זוגות הורים (לא בהכרח "חוקיים") מגויסים להמחיז את "חנה זלדה" בבתי הילדים, ותמיד - תוך כדי ההופעה המאולתרת - מגלים שהמטפלות שכחו לארגן פרודוקט חיוני להצלחת הלביבה.

* בני הנעורים פושטים את עור כפות הידיים בחודש של ליפופי יוטה על תיל, כשקיים סיכוי של כמאה אחוז שהגשם ייחרב להם את מפקד האש.

* האימהות מתחילות לשנן את "אלא לראותן בלבד", ומתכוונות כמובן לסופגניות מעוכות, קרות ודביקות בסבב המסיבות בפעוטונים ובגנים.

אבל עזבו אתכם מחנוכיות, מטיגונים וגם מוויטראז'ים של סביבונים על החלונות; חג חנוכה בכלל נועד לכל האבות הפירומנים, המשקיעים בלמפיון "בשביל הילד".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו