יומיים אחרי הודעת הפרישה שלה, המריאה אור וקנין לגרמניה. "הודעתי וברחתי", היא מספרת. כשהגיעה למלון בנירנברג, סירבה להאמין למה שנגלה בפני עיניה. בצמוד למלון שכן לא אחר מאשר מועדון הכדורמים של נירנברג. אפשר לברוח עד גרמניה, אבל הכדורמים יישאר שם. תמיד. "הלב שלי התפוצץ כשראיתי את המועדון ושקלתי לנסות לשחק איתן", היא מספרת.

היא עדיין לא חגגה 24, אבל בשבוע שעבר הודיעה על סיומה של קריירה אדירה בת 18 שנים, שהחלה בבריכה של קיבוצה, גבעת השלושה ועברה דרך תשע אליפויות עם הפועל פ"ת, אחת עם קרית טבעון, 10 גביעים עם פ"ת, גביע נוסף עם טבעון ושבעה דאבלים. וזאת לצד עשרות הופעות ומאות שערים במדי נבחרת ישראל.

אור וקנין מזנקת מהמים. תמונה שעוד תחזור? צילום: אורן דהי

אז למה זה נגמר כל כך מהר? גם שבועיים אחרי, קשה לוקנין לדבר על כך. היא עשתה זאת, כי בכל זאת, מדובר בראיון פרישה.

ה-14/3/2013 נראה כמו עוד יום שגרתי בחייה. במהלך אימון של נבחרת ישראל לקראת קדם אליפות אירופה בכדורמים לנשים, היא זרקה לשער וספגה מכה בכף ידה מאחת הבנות. "באותו רגע הרגשתי שהתרסקה לי היד, כאילו משאית דרסה אותה", היא משחזרת בקושי, "בכיתי ולא הצלחתי לנשום. היד החלה להתנפח, אבל עשיתי את המאמץ לסיים את האימון. מהר מאוד הבנתי שאני לא מצליחה להזיז את היד".

וקנין הגיעה לביתה ונשארה שם. "פחדתי לנסוע למיון, כי ידעתי שאשמע שם את הרע מכל", היא נזכרת. בסוף היא נסעה ובידה אובחנו שני שברים. אחרי חודש אושר לה לחזור לפעילות. "נסעתי לטורניר עם הנבחרת ובמהלכו סבלתי כאבים נוראיים והבנתי שהבעיה לא נפתרה", היא מספרת, "הסתכלתי על היד ולא זיהיתי אותה".

משדה התעופה היא נסעה היישר למיון בבילינסון. לא אותרו ממצאים מיוחדים, היא המשיכה לשחק, השתתפה במכביה ובמהלך משחק הגמר מול ארה"ב הגיע עוד רגע קשה. "ניסיתי לתפוס כדור ופשוט לא הצלחתי להזיז את היד", מספרת וקנין, "נפל לי מסך שחור למול העיניים. התברר שהשבר לא התאחה והעצם עלולה לפגוע בעצבים".

וקנין עם צלחת האליפות העשירית והאחרונה. צילום: פרטי

בשנה הבאה הוצאו משורש כף ידה שתי עצמות. "אחרי הניתוח השני אמרה לי הרופאה שאשלים עם זה שלא אשחק יותר כדוריד", היא משחזרת, "לא הצלחתי להבריש את שיערי וגם לא לחתוך סלט, אז כדורמים? לא הייתי מסוגלת לראות מים. הרגשתי אובדן. התאבלתי בכל פעם מחדש. אבל במקביל קיבלתי החלטה – הכאב לא ינהל אותי. אמרתי לאימא שלי שאחזור לשחק והיא צחקה ואמרה "הגעת למקומות הכי גבוהים, תגשימי עצמך במקומות אחרים"".

וקנין לא ויתרה. עברה טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים אצל נמרוד משה ("בלעדיו לא הייתי מצליחה לחזור") והחלה לשחות, תחילה לבדה. "רק להרגיש קצת מים, לא ידעתי כמה כוח יש בי", היא מספרת, "זה אומר לחזור בכל פעם עם כאבים עצומים הביתה, לנסוע למיון באמצע הלילה רק כדי לקבל זריקות וולטרן. היו רופאים שכבר לא הסכימו לטפל בי, כל עוד אני ממשיכה לשחק". וקנין התעקשה, חזרה לכושר משחק ואת עונת 15/16' פתחה שוב במדי קבוצת נעוריה, הפועל פ"ת, אותה עזבה לפני הפציעה לטובת טבעון. "זכינו בדאבל אחרי ארבע שנים שהמועדון לא זכה בכלום וזה רק הגביר בי את הרעב לכדורמים", היא מספרת, "אבל במקביל חשתי כישלון ואכזבה מהידיעה שיותר לא אשוב ליכולות שלפני הפציעה. אם לפניה, משחק של ארבעה שערים הרגיש לי כאילו לא שיחקתי, פתאום אמרתי תודה שהצלחתי לזרוק לשער, שלא לדבר על לכבוש".

והכאב הפיזי?

"בלתי נתפס. ידעתי שכל אימון יסתיים בעשר שעות גיהנום. היד רועדת ונתקעת, לא יכולה להחזיק שום דבר ובטח שלא לישון. אבל הדאבל ניצח את הכל. החלתי לעשות עוד עונה והייתה קשה עוד יותר. במהלכה הייתי מושבתת לחודשיים. כשהייתי בבריכה, לא פחדתי משום דבר. מתחתי את הגוף עד לקצה היכולת".

וקנין עם חברותיה להפועל פ"ת. משפחה. צילום: פרטי

הקבוצה הפסידה בגמר הגביע וסיימה שנייה בליגה. "סיימתי את העונה בידיעה שיהיה בסדר ואעשה עוד עונה", היא מספרת.

ובכל זאת, העונה שהחלה לאחרונה, יצאה לדרך שבוע אחרי הודעת הפרישה של וקנין. " יש דברים שהגוף לא מסוגל לעשות" היא מסבירה, "לאט לאט הראש מסביר שצריך לשחרר, להפנים שיותר לא אוכל להיות שחקנית מרכזית. אבל הלב, הלב רצה למים".

לפני שבועיים, ב- 21 לנובמבר, וקנין קמה בבוקר, ניגשה לארון בחדרה והוציאה ממנו את ארבעת התיקים המלאים ב-64 בגדי הים שלבשה לאורך הקריירה, אלה שלא נקרעו במהלך משחקים ואימונים, או נתרמו. מבגד הים הראשון שלבשה בגיל 6. כולם נפרשו על מיטתה ובראשה עלתה שאלה אחת. "האם אחזור לשחק בנבחרת ישראל?". "כשהבנתי שהתשובה שלילית, החלטתי בין רגע שמספיק", היא מספרת, "אם אין לי שאיפה למשהו יותר גבוה, עדיף שלא אשחק בכלל. באותו יום כתבתי את הודעת הפרישה, מבלי לשתף אף אחד".

"אני יוצאת חזקה ומאושרת חזקה ומאושרת, כיאני יודעת בכל ליבי שניסיתי לתת את כל מה שיש בי ויש לי", כתבה בהודעתה, "שנלחמתי עד השנייה האחרונה, בכל כוחי ונשמתי. בדיוק כמו באותה השנייה בה נכנסתי למים".

ארון הגביעים, הצלחות והמדליות של וקנין. צילום: פרטי

אחרי ההודעה מיהרה להזמין לעצמה כרטיס טיסה לגרמניה, אבל התגובות ליוו אותה גם לאירופה. "הרבה הופתעו, כי מבחוץ נראה שהתמודדתי והבאתי את מה שציפו ממני ואף מעבר לזה", היא מספרת, "המשפחה שלי מאוד כאבה את זה. אימא שלי? הוקל לה, אבל ההקלה מהולה בהרבה עצב. אני בטוחה שקשה לה".

בשבועיים שחלפו, עלו הרהורי חרטה?

"כל שניה ביום. זה בדם שלי. מגיע סוף השבוע ויש מחזור ליגה ואני בחוץ, בפברואר יש משחקי נבחרת ואני לא חלק מהם. זה סביבי כל הזמן. הרבה מהחברים והחברות שלי משחקים. אבל לצד זאת, אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות".

חזרת לבריכה מאז?

"הבריכה בקיבוץ נמצאת מחוץ לחלון חדר השינה שלי. כשאני פותחת אותו בבוקר, כשאני נוסעת וחוזרת מהעבודה, הבריכה שם. לא נכנסתי אליה. זה כואב. חשבתי לעבור דירה. מאז שנפצעתי, יש לי קטע עם אקונומיקה. חסר לי ריח הכלור של הבריכה, אז אני שופכת אקונומיקה בכל מקום בדירה שאני יכולה".

אור וקנין החלה לשחק כדורמים בגיל 5.5. "האחים הגדולים שלי, לירן שהיום משמש כעוזר מאמן נבחרת ישראל בשחייה ומאמן נבחרת הנוער ואחותי שר כבר שיחקו כדורמים", היא נזכרת, "אחי זרק אותי למים תרתי משמע. הוא הדמות שהשפיעה על הקריירה שלי יותר מכל, היה לצידי, תמך ודחף אותי קדימה. בזכותו, למשל, טסתי להתאמן עם קבוצות באירופה. עוד אנשים שאני חבה להם חוב גדול הם איתן אבשי, יו"ר טבעון, שליווה אותי כל הדרך ומשה יעקובי, שהיום מנהל מקצועי בהפועל פ"ת והיה המאמן שלי בשנים החשובות והשקיע בי המון".

החיבור בין אור לענף היה מיידי. "זו אפילו לא התאהבות, אני לא יודעת איך לקרוא לזה", היא מספרת, "אני זוכרת את הכל, מהשנייה הראשונה. איך לא אהבתי לשחות ורק חיכיתי לכדור וכמה רציתי כבר שיגיע האימון.

"זה לא פשוט לנערה לעסוק בספורט. לא תמיד ראו זאת בעין יפה. הייתי טום בוי, אהבתי כל מה שקשור לכדור וזה הדביק הרבה סטיגמות. לא איכפת לי".

עד גיל 14 שיחקה וקנין בקבוצות בנים, מאחר וקבוצות ילדות ונערות עדיין לא הוקמו. בגיל 12! כבר הצטרפה לקבוצה הבוגרת של הפועל פ"ת ותפסה מהר מאוד מקום בכיר בקבוצה. מעולם לא שיחקה בקבוצת נערות.

מה כל כך כבש אותך בכדורמים? בארץ, בינתיים, זה לא ענף מאוד פופולרי.

"יש לזה יתרונות וחסרונות. זה ענף מאוד קטן והוא כמו משפחה, כולם מכירים את כולם. מצד שני, קשה לפתח אותו. לשמחתי, יש תהליך חיובי בשנים האחרונות. נפתחו עוד מועדונים. היום יש כבר ליגת נערות ונבחרות צעירות בכל הגילאים. הרבה בנות מצטרפות, זה מדהים לראות. רואים את השינוי והלוואי והוא ימשיך. זה ענף אגרסיבי, לפעמים גולש לאלימות, אבל בסופו של דבר, כמו שאמרתי, זו משפחה. לא הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו חשופים לאלימות והקללות שיש בכדורגל – על הדשא וביציעים".

רגע השיא של הקריירה מבחינתה, זה שלא תשכח לעולם, הייתה הופעת הבכורה בנבחרת כשהייתה בת 14. "שיחקנו באנגליה", היא משחזרת, "לשיר את התקווה בחו"ל ולראות את דגל ישראל זו הרגשה שקשה להסביר. פתחתי בהרכב ובדקה וחצי הראשונה במים לא הצלחתי לנשום. הפסדנו, אבל כבשתי את השער היחיד לזכותנו".

מספר את מה שהיה לפני ולא יהיה יותר אחרי. הקעקוע על רגלה של וקנין

מה הפספוס הכי גדול בקריירה שלך?

"הכל. הייתי בשיאי, מודל לחיקוי לצעירים, במקום הכי גבוה וזה נעלם. אחרי כיתה י"ב רציתי לצאת לקולג' בארה"ב, אבל שיכנעו אותי לעשות זאת אחרי הצבא. ארבעה חודשים אחרי הגיוס נפצעתי".

וקנין עובדת מזה מספר שנים כמדריכה של 11 ילדים בני 8-14 בפנימייה השיקומית/טיפולית "בית הנוער" בת"א. "זו עבודה מאוד אינטסיבית, אני חיה אותה בכל שעות היממה, גם כשאני לא שם", היא מספרת, "מאוד לא פשוט, אבל גם מאוד מספק. אחד הילדים שאל אותי מתי אקח אותם לראות אותי משחקת. לקח לי כמה דקות עד שהייתי מסוגלת לומר לו שזה לא יקרה".

הרגע הכי מצחיק/מביך?

"באחת הנסיעות עם הנבחרת לאיטליה כמעט פספסתי את הטיסה לארץ. היום אני יכולה לספר למה. הכל בגלל "מקדונלד'ס". בשדה ברומא היו שיפוצים והיינו צריכות לקחת אוטובוס פנימי ולנסוע זמן רב כדי להגיע לסניף שעבד. כשחזרנו לשער, לא היה בו אף אחד והבנו שזה לא השער הנכון. לקח לנו בערך שעה וחצי למצוא את המקום הנכון וכשהגענו איתן, מנהל הנבחרת חיכה לנו, הטיסה כבר הייתה סגורה, הוא זעם עלינו ונאמר שאנחנו לא יכולות לעלות. התחננו על חיינו, בכינו ובסוף העלו אותנו. עד היום אף אחד לא ידע שזה בגלל המקדונלד'ס. היום אני יכולה לאכול כמה שאני רואה. כל יום אני אוכלת במקום אחר".

יש סיכוי שתחזרי לענף בתור מאמנת?

"אימנתי בעבר לא מעט. אני לא רואה את עצמי עושה זאת. אבל למדתי מהפציעה הזאת שאי אפשר לדעת לאן החיים יקחו אותך. הדבר הכי אהוב עליי נלקח ממני ברגע אחד. יש לי קעקוע על הרגל, עם דיוקן שלי עולה מעל למים לזריקה. אנשים לא מבינים אותו ושואלים אותי אם אני אוהבת את עצמי כל כך שאני מקעקעת את עצמי על הרגל. התשובה היא אחרת. הקעקוע מסמל את החיים שלפני מרץ 2013, המקום הגבוה בו הייתי אז והחיים שאחרי, שלא יהיו לי יותר לעולם. זה משנה את כל התפיסה שלך על החיים מקצה לקצה. תמיד חשבתי קדימה וידעתי לומר בדיוק איפה אהיה בעוד שנה. הייתי מתוכנתת לפי עונת הכדורמים, היעדים והמשימות שנתתי לעצמי. היום אני חושבת רק על מחר. ראיון קאמבק? הלוואי, כרגע אני לא רואה את זה קורה".