החיים הם לפעמים מרוץ. אנחנו רצים בו. יש רצים ותיקים ויש חדשים. יש רצים ממגוון סגנונות: אלו שמתחילים לאט ומגבירים, אלו שפותחים מהר ונחלשים ואלו שתמיד נמצאים באותו קצב רגוע.

קשה לא להרגיש נפלא במקום הזה. עמק הירדן, צילום: בארי בן-יהודה

יש רצים עם מטרה ויש רצים בשביל הכיף. רצי המטרה אוהבים ללכת עד הסוף, אוהבים להגיע עד קצה גבול היכולת. יש רצים שעבורם הקצה הוא קצה ההר או קצה השביל.

בשנים האחרונות רבים הצטרפו לשיגעון הריצה. ממש קהילה. מתלבשים היטב ומאובזרים בכל הציוד האפשרי: בעיקר במכשירים שמספרים לנו איך הריצה הייתה. אבל, בעודי מקליד מסקנות אלו, אני נזכר ביום אחד רחוק בקיץ הלוהט של עמק הירדן. יום שבו השעון לא יכול היה לספר איך היתה הריצה: טובה או פחות.

לרוץ כמו הליגיון הרומי

היתה זו שעת אחר צהריים חמה. השכונה מנומנמת. פה ושם אופניים חולפות וילד קורא לאמו: "אמא, בואי כבר!" האם ובנה כבר מסתובבים לבטח שעה ארוכה על המדרכות. רכובים וסנדלים על רגליהם. המדרכות לוהטות ואמא לא תסתכן בכוויה של הילד הרך.

לעומתם, רק התעוררתי לפני דקות אחדות ממנוחת צהריים משחררת. אולם גופי דרוך לקראת סיבוב הריצה שתכננתי עוד מהבוקר. אני מוכן לצאת לדרך. גם הנעליים מוכנות אף הן להשמיע את קול החיכוך באדמת העמק המשוסעת.

לא חום השמש ולא אבנים חדות יחדרו את סוליות הגומי העבות. השרוכים מהודקים היטב, מבטי נישא מערבה לעבר רכס אלומות: השמש ניצבת מרחק כשלוש אצבעות מעל ההר. לפי השיטה שמצאתי לי ההערכה היא שנותרו לפחות 30 דקות עד שהיא תיעלם מאחוריו, תשאיר גוון כתום משגע לצופה מהצד.

אני מרים את רגליי ומתחיל לרוץ על הדרך לכיוון נהר הירדן. מימיני הצינור הירוק ומשמאלי תמרי המהג'ול של הקיבוץ השכן. טעמם מתוק ואסור. מה גם שהעצים במטה גבוהים מידי עבור יד מושטת של עובר אורח, הרוצה לגייס קצת אנרגיה וסוכר לפעילות אינטנסיבית של הגוף.

לאחר דקותיים נגמר צל עצי התמר ומתגלה לו הנוף של הירדן. מבעד לעצי האקליפטוס שלגדותיו ניתן להסתנוור מהתכלת של מי הנהר. אני ממשיך בזריזות בירידה עד סכר אלומות ופונה שמאלה, בעודי מדלג בצעד ענק מעל צב מים שעושה דרכו לקני הסוף הסמוכים של בריכות החמצון.

לעתים הריח כאן גורם לי להגביר את צעדיי. למרות שהרגליים עוד קצת כבדות, גם הפעם זה מה שקורה. זוהי נקודת מפגש ישנה של מי המוביל המלוח ומי ביוב. לפנים כמה שנים הזרימה של שניהם לירדן הופסקה ומפעל חמצון גדול ממול הסכר מטפל בשפכים השונים. שיקום הירדן מכאן והלאה מבורך.

אחרי הסכר הדרך מתרחבת, ולפתע עולה בי זיכרון מעבודת מחקר שכתבתי בזמן לימודיי באוניברסיטה. לפי המחקר, אני בעצם רץ על כביש רומי עתיק. עד כדי כך! כביש זה ודאי הוביל את חיילי הליגיון הרומי אל עבר הירדן.

אולי היה זה הליגיון ה-10 המפורסם. אותו לגיון ששפך אט אט אדמה על סוללה של מבצר מצדה?! אותו לגיון שלא התייאש לדכא את מרד היהודים, אי שם לפני 2,000 שנים.

עייפות הצהריים שהצרה על העיניים ועצמה אותן נעלמה. עכשיו הן פתוחות לרווחה, ובכל הנוגע לבעלי חיים הן חדות כעיני הנץ. מבט חטוף לשדה השלחין שמשמאל והנה מגיחים להם מקני הסוף זוג תנים, מעירים אותי מחלומות על מרד גדול.

כאן זה עמק הירדן, כאן עדיין 30 מעלות וספוג הזיעה שעל זרועי זוכה למנה נוספת של אגלי מים חמצמצים. התנים בריצה קלילה מלווים אותי דקה ארוכה. שום חשש או פחד לא ניכר בהם או בי. רק התרגשות ראשונית. "אל תברחו", אני מבקש בלב נפעם, "תנו לי עוד רגע איתכם". למרות שבקשתי לא נענית, אני אסיר תודה על המפגש.

כבר יותר מעשר דקות אני רץ והנה, מעמסה ראשונה על הגוף: העלייה מתקרבת. עליי לצבור תאוצה פן אתקע באמצע. בדיוק אחרת מכל מחקרי הריצה אני מגביר את קצב צעדיי בואכה ואדי פיג'אס. עבור אורחים מרחוק המקום מוכר יותר כנחל יבניאל. זוהי גבעת "הגמל" שצורתה כדבשת.

הגבעה בראשית הוואדי משמשת, לצערנו, גם מסלול מכשולים עבור ג'יפים ראוותנים. מחשבה עולה בי: זהו היפוך מוחלט לקלות הרגליים השקטות של הצבאים במדרונות רמת סירין שממול. אך מה לי ולרגליים קלות בעוד רגליי נעשות כבדות בטיפוס האיטי.

אני יודע, לא אעצור עכשיו - כי הפסגה כבר כאן ועוד איזו פסגה. הרוחות מפרות את השקט ובקעת כנרות, שאמנם איבדה מהפסטורליות שלה לטובת האורבניזציה שרבים מבינינו חפצים בה, נפרסת במלוא עוצמתה. קשה מאוד שלא להרגיש נפלא במקום הזה. לשאוף קצת אוויר פסגות.

הריצה לא נעצרת ולאחר פניה חדה שמאלה מתחילה ירידה תלולה. יש לשמור על ריכוז ולהתעורר ממחשבות הטבע. אבן שלא אבחין בה והדרך הביתה תהיה כואבת. רבע שעה חלפה, נעליי הוותיקות כבר על המסלול חזרה.

בעודי חוצה את השטחים החקלאיים ליד תל-עובדייה שוב נגלה במהרה הירדן. שם למטה, בין כרם הזיתים הצעיר, עומדת יציבה ובטוחה טחנת קמח קדומה. הטחנה גבוהה ונראית בנויה היטב. האם תושבי עובדייה האחרונים זכו לראותה עובדת?

כיום מי הירדן רחוקים כמה מטרים טובים ממנה. כנראה שפעם המים הגיעו לטחנה והמפלס היה גבוה מספיק. כבר התרגלנו למפלס נמוך באזורנו. בינתיים נהנה לפחות מעוד שריד ארכיאולוגי יפה בנוף העתיק.

עכשיו, עת פני נשואות מזרחה, אני יודע שהריצה מתקרבת לסיומה. עוד לא תמו כל פלאי ארצנו ונחש שחור מבריק זוחל לאחור אל תוך החיטה שבשדה. אני נזהר שמא שרף עין גדי הוא ולא פתן פשוט. נחש מסוג זה כבר הפיל קורבנות בעבר. "אל תדאג, לא אפריע לך", אני אומר לו בלב. כאן זו הממלכה שלך, פה אני רק אורח. ממלכת הטבע לא מספיקה להפתיע היום.

לא עוברת דקה, הנה אני על גשר בית זרע. בגדה שממול עומד חזיר בר גדול. הוא מבי בי במבט מלא עניין. דווקא הוא, מכל בעלי החיים שנקרו בדרכי ב-20 הדקות האחרונות, מעלה בליבי חשש, גורם לצעדיי להתארך ומאיץ בי לסיים את הריצה.

אכן, העלייה מהירדן חזרה עוברת במהירות. מאמץ אחרון, מבט נוסף על השעון – פחות מ-30 דקות מסתיימות בנשיפה ארוכה. אלו רגעים שקטים לפני השער האחורי של הקיבוץ. חבר קיבוץ שעובר מביט בי במבט סקרני. הוא לא יודע מה פגשתי בדרך.

השמש כמעט כבתה בין ההרים בינתיים, אבל שלושים הדקות האחרונות שלה היום הוליכוני הלוך ושוב בהיסטוריה שלנו, הפגישו אותי עם בעלי חיים מסעירים ומראות רבים שהעין לא הספיקה לעכל.

מאוחר יותר, בערב, המים נעשו כהים מידי בכוס התה המתוקה שהגשתי לחבר בזמן שישבנו במרפסת הרחבה.  "איך אתה מסוגל לשתות תה בחום שכזה?", הקשתי בשאלה. שום רוח לא נשבה והאוויר עמד, מה שהעצים את התהיה. "אוהב לסבול. כמוך, בריצות שלך", החזיר.

"זו הייתה ריצה מושלמת לפי מה שאתה מספר" אמר. "עדיין, משהו היה חסר", השבתי. "או מישהי.." הבטתי לעברו ולעבר השמים בתנועת ידיים מופנות למעלה. "אתה לא צריך לשאוף שיהיה מושלם, אלא מצוין!", זרק בביטחון החבר. "לא כך?" זו באמת היתה ריצה מצוינת. יותר מעוד ריצה.