הם בולטים בנוף בהופעתם החיצונית. הוא בגובהו (שני מטרים) ובהתנהגותו המוחצנת, והיא במידותיה הקטנות, בשקט שלה ובעיניה המלוכסנות. סאטסוקי מינאמי (30) ואלכס אוסוקין (28), זוג בספורט ובחיים, מתגוררים בקיבוץ כפר מסריק ובונים ביחד עתיד.

"לא הבנתי שהבלונדיני הזה הוא ישראלי". מינאמי ואוסוקין בקיבוץ, צילום: נחום סגל

הוא קפטן קבוצת הפועל מילועוף מטה אשר/עכו בכדורעף והשחקן הוותיק במועדון. היא ספורטאית מוכשרת, שנמצאת כרגע בהפוגה זמנית מהמשחק ועובדת כעוזרת המאמן. הם נפגשו לפני שלוש שנים, כשסאטסוקי שיחקה בכפר סבא.

בהמשך היא חזרה ליפן, הוא נסע בעקבותיה בשנה שעברה, ובקיץ האחרון הם חזרו לישראל לאחר שנישאו שם בטקס אזרחי. הם גרים בדירה משופצת בקיבוץ ומתכננים לקנות כאן בית ולמלא אותו במשפחה גדולה ובהרבה בעלי חיים.

כרגע הם ממתינים להסדרת מעמדה בארץ ומסבירים שבמשרד הפנים חוששים שמדובר בנישואים פיקטיביים, אבל לסאטסוקי אין כלל עניין בדרכון ישראלי, והיא לא מוותרת על דרכונה היפני.

הוא לומד יפנית "ומדבר כמו סיני", צוחקת אשתו. אוצר המלים שלה בעברית מסתכם פחות או יותר ב"יהיה בסדר" ו"מה פתאום", אבל גם היא לומדת. הם מדברים ביניהם בעיקר באנגלית, והוא קורא לה בהרבה שמות חיבה, שחלקם נשמעים רוסיים.    

הוא נולד באוקראינה ועלה לישראל עם אמו כשהיה בן שש. את אביו לא פגש מעולם. "אני סוג של זאב בודד", הוא מסביר. "אין לי אחים, ועם אבי אין לי קשר. הורי התגרשו כשהייתי בן שנה, והקשר נותק. הוא מעולם לא ניסה להגיע אלי".

גם לא עכשיו, כשאתה ספורטאי מצליח?

"שיחקתי המון פעמים באוקראינה, אבל אני לא יודע אם הוא יודע עלי. נכון שאני סיפור הצלחה - שיחקתי בליגה ביפן, וזה משהו שאף שחקן ישראלי עוד לא עשה - אבל אחרי הכל, אני לא כריסטיאנו רונאלדו, ואנחנו מדברים על  כדורעף, לא בדיוק הספורט שפותח מהדורות חדשות.

"אני לא מחפש אותו. כל הקרדיט על הגידול שלי שמור לאמא, ואם אני לא מעניין אותו, גם הוא לא מעניין אותי. אם הוא ינסה ליצור קשר אפגש איתו, ולו רק כדי להתרשם מהאיש ולזהות את מקור הגנים שלי. אני אהיה אבא אחר".

בגלל נתוניו הפיזיים, ידע מגיל צעיר שיהיה ספורטאי. הוא גדל באשקלון ובתיכון שיחק כדורסל, אך בסופו של דבר, בחר בכדורעף כדי לא להכביד כלכלית על אמו. בגיל 15, עם גובה של 195 ס"מ, הלך ללמוד בווינגייט ואז הצטרף למטה אשר.

"היו לי המון הצעות, אבל אני אוהב את חיי הקיבוץ והתחברתי לחיים כאן. בקיץ, כשאין ליגה, אני חי בתל אביב, אבל בשאר הזמן אני תמיד בקיבוץ, גם בסופי השבוע. אני אוהב את השקט ואת העובדה שהכל מסודר ונמצא בטווח קרוב - האימונים, הבריכה, החומוס עם השחקנים והבילויים המשותפים בבר".

אומרים שהמשפחתיות היא סוד הקסם של הקבוצה. 

"אני המגבש והאב הרוחני של השחקנים. אני הדבק. חשוב לי שהשחקנים ירגישו בבית, כי אז הם ירצו לתרום. כששחקן חדש אומר לי שחייבים לנצח כי הוא רוצה להחזיר למועדון, מבחינתי זה שווה הכל. חלק מאחריותי היא גם לנזוף בשחקנים כשצריך.

"יש שחקנים, בעיקר הזרים, שבאים בגישה של כאלה שיודעים הכל, ויש צורך להעמיד אותם במקומם. אין לי בעיה לתת בראש גם למבוגרים ממני, כמו דה סנטוס, הברזילאי שהיה הסטאר של הקבוצה. אני מוכן לעשות את העבודה השחורה. העיקר שהקבוצה תנצח". 

הכדורעף נותן לי כוח

סאטסוקי מינאמי גדלה בעיר פוקהוקה (Fukuoka) בדרום יפן והחלה לשחק כדורעף בזכות אמה, ששיחקה כדורשת: "רציתי להיות ספורטאית, אבל ביפן הכדורעף הוא תחום קשה. אין בו הנאה, וזה קשור למנטליות. חוויית האימון שיש בישראל, לא קיימת ביפן. שם פשוט באים לעבוד בעבודת צוות ולא שואלים שאלות.

"בישראל שואלים על כל דבר 'למה ככה?' וביפן יש הרבה כבוד ואומרים למאמן 'כן' גם מבלי להבין למה. המנטליות שונה מאוד, ואלכס מתבדח על כך. בתיכון התחלתי להתאמן באופן מקצועי, ולאחר מכן שיחקתי שש שנים בקבוצת פיוניר בליגה היפנית, בין היתר אצל אריה זלינגר, אחד המאמנים המוערכים בהיסטוריה של הכדורעף העולמי.

"כשקיבלתי הצעה לשחק בקרואטיה, נסעתי לשם מבלי לדעת את השפה. אפילו אנגלית לא ידעתי, אבל שמחתי בכל בוקר כשהתעוררתי".

הרבה אומץ.

"הכדורעף נתן לי כוח. התחנה הבאה היתה ישראל, שגם עליה לא ידעתי דבר. לא ידעתי איפה היא נמצאת ומה יש בה. הורי ואחי רק ידעו שיש כאן מלחמה, והדבר הדאיג אותם. ביפן יודעים כמובן שקיימות מדינות אחרות בעולם, אבל לא ממש יודעים עליהן דברים".

איך נראתה לך ישראל?

"גיליתי אנשים מאוד פתוחים וקולניים. אצלנו לא מתחבקים ולא נוגעים. אין לי מושג מה ההורים שלי חושבים על החיים שלי כאן, כי הם לא מראים רגשות. אם אני מגיעה לביקור ביפן, הם לא מחבקים אותי. הם רואים שאני בסדר, וזה מספיק. ואני אוהבת את האופנה כאן. הבגדים לגמרי אחרים.

"שם מתלבשים יותר בצניעות ופחות מתאפרים. הייתי ביישנית, ואמא של אלכס לימדה אותי ללבוש חצאיות ולשים ליפ גלוס וכל מה שצריך. עכשיו אני מלמדת שחקניות זרות. השנה הגיעה עוד שחקנית מיפן לכפר סבא. היא לא יודעת אנגלית, והיא שואלת אותי בפייסבוק איך זה שכולם מתנשקים כאן ולמה בשבת היא לא יכולה לצאת מהבית".  

"עולם הכדורעף בישראל קטנטן". על המגרש, צילום: זהר שחר

איך נפגשתם?

אוסוקין: "עולם הכדורעף בישראל הוא קטנטן, וכולם מכירים את כולם. שמעתי שבכפר סבא יש שחקנית מיפן. אני ישראלי מצוי, לכן שלחתי לה הודעה בפייסבוק: 'היי, מה קורה?' היא ענתה תשובות מנומסות, כמו 'תודה על בקשת החברות' ו'תודה על ההודעה'. היום היא כבר לא כזאת, וגם האנגלית שלה השתפרה מאוד. ואז התחלנו לדבר בטלפון".

מינאמי: "לא הבנתי שהבלונדיני הזה הוא שחקן ישראלי. חשבתי שהוא שחקן אירופאי. התחלנו לדבר, ואחרי שבוע היה טורניר פתיחת העונה בכפר סבא. הוא כתב לי שהוא מגיע ואולי אבוא לראות את המשחק, ואני הגעתי. הוא מיהר לקחת אותי לבית של אמא שלו באשקלון, ושם נדהמתי לראות שהיא אוכלת עם צ'ופסטיקס ושהריהוט בסגנון יפני. זה שינוי שהיא עשתה לפני עשר שנים. היא אוהבת את התרבות שלנו".

אוסוקין: "כשסאטסוקי שיחקה בכפר סבא נפגשנו פעם בשבוע וזה התאים לשנינו, אבל אחרי שבוע כבר ידענו שנישאר ביחד. כשהיא חזרה לשחק ביפן, בקבוצה שבה גדלה, גם אני חיפשתי שם קבוצה, ובאוקטובר 2016 נסעתי בעקבותיה ליפן. היא חייתה בטוקיו, וכשסיימתי לשחק, נסעתי אליה.

"היינו מאוהבים וידענו שנתחתן, ובגלל שסאטסוקי אינה יהודייה, נאלצנו להתחתן מחוץ לישראל. קניתי לשנינו טבעות קרטייה והצעתי לה נישואים. ההצעה לא היתה רומנטית במיוחד, אבל היא התרגשה ובכתה. התחתנו בעירייה, בטקס שבו היינו רק שנינו. לא חגגנו אפילו עם חברים, כי לא היה זמן. את המסיבה השארנו לארץ, ועוד נגיע לזה".

איך המשפחה שלה קיבלה אותך?

"הם אהבו אותי. שתיתי בירה עם אבא שלה, ואהבתי את התבשילים שלהם. הם לא מדברים הרבה, אבל ראיתי שהם שמחים. יפן היא מדינה מדהימה. הייתי נשאר שם".

"זה הסגנון היפני", מפרשת מינאמי. "אנחנו לא מביעים רגשות. גם אני מתגעגעת הביתה ולא מראה. אני מדברת עם ההורים בווטסאפ פעם בשבוע, ולפעמים אמא כותבת לי 'את חיה?' קשה להתרגל להבדלי המנטליות. ביפן כולם ממתינים בשקט זמן רב לפני שהאימון מתחיל. בישראל אומרים שהאימון מתחיל בשבע ומתחילים בשבע וחמישה. כשהגעתי לכפר סבא שאלתי למה מתחילים באיחור, ואמרו לי: 'זה בסדר, ככה זה'".

"זה ככה רק מחוץ לעונה", ממהר אוסוקין להסביר, "בעונה מתחילים בדיוק בזמן. בישראל המנטליות היא של 'יהיה בסדר', וכשאומרים לנו 'יהיה בסדר, בשבוע הבא', סאטסוקי נהיית עצבנית, וכשהיא עצבנית, גם אני עצבני. אני מסביר לה שכאן מקובל לשאול אם את נשואה, מה עשית אתמול, למי הצבעת בבחירות וכמה את מרוויחה.

"ביפן גם חברים בקבוצה לא מדברים על דברים כאלה. הם נוסעים באוטובוס למשחק, וכולם שקטים. אני הייתי היחיד שעלה לאוטובוס ושאל, היי, מה שלומך? מה קורה? וסאטסוקי השתיקה אותי. שם הכל קורה בדיוק בזמן, ולכן כשסאטסוקי מגישה ארוחה ואני מתעכב כי אני משחק בפלייסטיישן, היא כועסת". 

איפה תהיו בעוד חמש שנים?

אוסוקין: "בקיבוץ".

מינאמי: "ביפן. אני מרגישה בנוח בתפקידי כמאמנת, אבל ארצה לחזור לשחק. כרגע אני קצת מתרגשת וקצת חוששת. מטה אשר רוצה את האליפות, ואני רוצה לעזור, ואני מוכרחה ללמוד לצעוק על השחקנים". 

אוסוקין: "טוב, ניסע לבקר ביפן. בעצם, אני פתוח להצעות. אם אקבל הצעה טובה, אולי ניסע לחיות שם".