לוקחים חלוצה וגם חלוץ,

נותנים להם אוהל עם כל מה שנחוץ,

הם נפגשים קצת בגורן "לספר סיפורים",

והופ! פתאום הם נהיים הורים.

כמוהם יש עוד כמה זוגות,

שיודעים לסלול שבילים ולשתול ערוגות,

ובלילה, אחרי שהפריחו שממה,

עדיין יש להם כוח למעשי זימה.

אז כך, מן הסתם, ברבות השנים,

נולדים עוד עשרות בנות ובנים,

ומשם עד כאן, בין גיוס לשיבוץ,

בונים הם יחדיו יופי של קיבוץ!

עדיין יש כוח למעשי זימה. צילום ארכיון: הוגו מנדלסון, לע"מ

מה קורה במטבח הקיבוצי?

גם אני נרתמתי למערך השיתופי, כשמיד עם סיום תרומתי המשמעותית להגנת המולדת כמת"קית (מכינת תה/קפה) שובצתי לשנת עבודה בחדר הסלטים במטבח הקיבוצי.

שם, ללא ספק, נתרמתי גם אני כשיצאתי ממנו עמוסת תובנות מורכבות על כרוביים, עם מיומנות על בחיתוך מלפפונים ובעלת כישורי הבחנה בין עלי פטרוזיליה לכוסברה (שאת שניהם, אגב, אני לא סובלת).

שנים אחר כך עוד עלו בי זיכרונות מבעיתים של פרוקי רגליים צפים בכיור, טמפרטורות מקפיאות דם ולהבים בעלי פוטנציאל לריטוש איברים, שסחטו ממני את תסריטי האימה האפשריים הללו:

* לאבד "רק" אצבע (במקרה הטוב. כף יד שלמה ביום נאחס במיוחד) במכונה לקיצוץ מלפפונים/סלק/כרוב.

* אופציה ב' לאחוזי נכות: להחליק על הרצפה המוצפת תמידית במי שטיפת הירקות.

* מסאז' תולעים בכיור השריית הכרובית.

* לתפוס על חם את אצבעותיו של הטבח שמכין את סלט תפוחי האדמה שאת מחכה לו כל השבוע, מטיילות במחוזות אחרים מלבד על קרש החיתוך.

* המרפאה מפרסמת הודעה על קלקול קיבה קולקטיבי, ואת יודעת שיש סיכוי יותר מסביר שאולי הייתה לך יד בזה.   

*לצנוח לבור האשפה כי דווקא אותך שלחו לרוקן את פח הקילופים הכבד שעולה על גדותיו.

* להינעל במקרר הירקות ועד שיגיע החילוץ להספיק לדמיין שלא משנה כמה זמן יעבור –בטוח יצליחו לזהות את הגופה.

ואחרי כל זה, כשאת הולכת למרכולית ותוחבת את ידך בדיוק לערימה שמתחתיה מסתתר בצל רקוב, את מרגישה סיפוק על זה שאף ירק, מצחין ככל שיהיה, כבר לא יכול להוציא אותך משלוותך.

בתיאבון לכל החביירים!

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו