כפות הרגליים שלי קרובות יותר לברכיים ממה שהיו לפני שבוע. הרבה יותר קרובות. אתם מבינים, הלכתי ברחובות מרוצפי חלוקי האבנים של רומא בשבוע שעבר במסגרת עסקים (אבל עם משפחתי כסיפור כיסוי).

אופנת א.ד. גורדון. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

באופן רשמי היינו שם בחופשה, אבל מטרתי האמתית הייתה לגלות איך הכינו הרומאים מלט שמחזיק בניינים 2,000 שנה (בניגוד לזה שלנו, שמתפרק אחרי שנתיים).

הדבר הראשון שגיליתי, היה ששירותים ציבוריים כמעט לא קיימים או שהם מוסתרים בחוכמה. הדבר השני היה שמושבי השירותים הם מזכרת מועדפת על רבים מארבעה מיליון התיירים המבקרים שם בכל שנה, מפני שלא מצאתי אפילו אחד כאשר נזקקתי לו.

כשעמדתי בתור במרכז המידע לתיירים, לא רחוק מן הקולוסאום, הערכתי שהם מכניסים, בערך, ארבעה שקלים לדקה עבור השימוש בשירותים שלהם. התחלתי במשא ומתן להקים זיכיון "בתי שימוש זה אנחנו".

הדבר הבא שהבחנתי בו היה שכל האיטלקים בדרך לחתונה כל הזמן. אז המשפחה שלי הסבירה שהם פשוט לבושים טוב ו"לא כמוך". "קיבוץ שיק", הם הסבירו, "איננו ורסצ'ה, ארמני, או אפילו פרדה". "כמובן", לא עניתי (לפעמים אני תוהה על השפיות של משפחתי), "זו אופנת א.ד. גורדון". תשובה חריפה.

נעשה ברור שנכשלתי בכמה אספקטים של חינוך ילדי. יצרתי לי תזכורת מחשבתית שהחופשה הבאה שלנו תהיה בספרד. אנחנו נחווה את הגירוש מ-1492 בהליכה הביתה ממדריד דרך מרסייל, ונציה, זגרב, אתונה ולימסול. אם זה יהיה מוצלח אני לא רואה סיבה למה לא נוכל ללכת בעקבות עולי תימן.

כל מי שביקר ברומא ראה את מספרם הגדול של העובדים הזרים שמנסים לעזור לנו, התיירים, ללא לאות. אם לא הציעו לנו כרטיסים "זולים" הם הציעו "מקלות סלפי", שאינני יודע בשביל מה הם. הם הציעו ורדים בחינם, שעלו יורו וגם הליקופטר, שהאיר בחשיכה כשהמריא לשמים על ידי רצועת גומי.

שאלתי את אחד המקומיים מאין העובדים הזרים הגיעו והוא ענה מבנגלאדש.  "התאילנדים שלכם הם מבנגלאדש?", שאלתי. "איזה תאילנדים?", השיב המקומי המבולבל.

"אלה מבנגלאדש", עניתי לאט וברור בתקווה שיבין את שאלתי. "הם אינם תאילנדים", התעקש ואני הזכרתי לו בעדינות ששאלתי מאין מגיעים העובדים הזרים שלהם והוא אמר בנגלאדש לפני לא יותר מ-30 שניות.  בשלב זה משפחתי משכה אותי משם בהבטחה לג'ֶלָטו ולפיצה.

ביומנו האחרון קנה לי בני (המועדף עליי) מקל הליכה יפה מעץ זית. הייתי בטוח שהוא ייכנס למזוודה. בתי הבכורה אמרה שלא והתערבה על כך בעשרה יורו. היא צדקה.

בשדה התעופה שאל אותי קצין הבטיחות אם אני זקוק לו להליכה. "מאז הניתוח", עניתי, והוא נתן לי לעבור בשמחה. ביליתי את שלוש השעות הבאות מסתובב בשדה התעופה עם מקל ההליכה שלי, למרבה המבוכה של משפחתי.

תרגמה: חנה לוין