כשעזבתי את בית הוריי, לרווחת הוריי, זה היה ללא תרועה. הנחתי שהם ירצו להשאיר את חדרי בדיוק כפי שהיה כשעזבתי - מֵעֵין מקדש לבנם האהוב. למעשה, לאבא היו תוכניות להציב שם שולחן ביליארד.

אל תשכחו את ספר המתכונים, או שתקחו אוכל מחדר האוכל. צילום: משה מילנר, לע"מ

לרוע המזל, לאמא היו תוכניות שונות שלא כללו שולחן ביליארד וגם לא ספת עור מול טלוויזיה צבעונית גדולה. במפתיע, היא גם לא רצתה בר משקאות קטן בפינה.

עזבתי את הבית עם שני קרטונים ומזוודה. יכולתי לעזוב עם פחות, אבל הובהר לי לא להשאיר דבר. אתה לא יכול לשחק ביליארד כאשר מסביבך ספרי לימוד/נעלי ראגבי/וכביסה מלוכלכת על הרצפה.

אתם, הצעירים, שקוראים עכשיו את מה שאני כותב, ודאי מתפלאים איך זה שהיה לי כל כך מעט רכוש. טוב, רוב הדברים עדיין לא הומצאו. לא לאפ-טופ (אוPC  בכלל), לא פלאפון, לא וידיאו, לא מצלמה דיגיטלית, לא DVD, לא קרוקס, לא איי-פוד, לא מכשיר GPS  למכונית שלי, לא כרטיס אשראי, לא מיקרוגל, לא Xbox.

רק הג'ינס הרקומים שלי, חולצות טי צבועות ביד, חוברת מתכונים (אמא לא רצתה שאמות ברעב. לאבא היו רגשות מעורבים) והכרית שלי, שהברחתי החוצה בחסות החשיכה.

אני מספר את כל זה כי בקרוב אפרד מעוד אחד מילדי הרבים – בסוף החודש היא תעבור לחדר משלה בחברה הבוגרת.

כשאני עזבתי את הבית, נזק פסיכולוגי לא היה דבר מוכר (בוודאי לא בבית שלנו). כשעזבת את הבית, עזבת ולא הייתה דרך חזרה. אם טילפנת מדי פעם או שלחת איגרת אוויר, נחשבת למי ששומר על קשר. היית מחוץ לקן – לא חסרת לאף אחד. אם היית זקוק למשהו – אוכל, ריהוט או ביגוד – זו הייתה בעיה שלך.

מתברר שכיום זה כבר לא כך. בחיים המודרניים מצופה מהורים להכפיל את תנאי המחיה של בני העשרה. זה מסביר למה ביליתי בשעות האחרונות בצביעת מיטות – את החדשה לחדר החדש ואת הישנה, שתישאר כאן.

כשאני הייתי עסוק בצביעה, השאר היו בעפולה בחיפוש אחרי רהיטים, מקרר בעל שתי דלתות וטלוויזיה LED. אל תטעו, הם לא חיפשו מתנת יומולדת ראויה ליום הולדתי.

כשניקיתי את הצבע מכפות ידי, האחרים התלבטו איזה מזרן לקנות. אני ודאי לא מקנא בהם: זה לא קל לבחור בין "ענן בריזה עילית" לבין ג'ל "בהירות שלווה". האם צריך לבחור מזרן שהוזרק לתוכו קצף ג'ל, או בדגם שבו סלילים בגודל 5 ס"מ של קצף זיכרון? משהו שלא אנסה ללא רשת ביטחון.

המחיר לא חשוב – בימים אלה אנחנו צריכים להתחשב בבריאות הילד ואם המזרן ידידותי לסביבה. מזרנים שמכילים קצף יותר ידידותי לסביבה שיוצר משמן סויה, עדיפים על כאלה המשתמשים בחומרים שאינם ידידותיים לדולפין – כמובן.

נראה שמצופה ממני לעזור להעביר הרים של ציוד למשכן החדש של ילדתי ולעזור לתלות/לקדוח/ולשנות כפי הנדרש. אמנם עשיתי את כל זה בעבר, אבל זה תמיד מגיע כהפתעה לא רצויה. זהו תהליך שהאב המודרני שמח לחזור עליו על בסיס קבוע. ואלה שהם כמוני אין להם ברירה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו