"מה קורה, גבר?", קרא קול מאחוריי כשהלכתי לתומי בביג, מחפש לקנות משהו שאני ממש לא צריך. זה היה איזה חצי חבר, שלא באמת התעניין בשלומי, אבל לי זה בכלל לא היה חשוב. מתברר שגם כיום, בגיל שבו אני כבר אמור להיות די בטוח במגדר שלי, עדיין נעים לי לשמוע שמישהו חושב שאני גבר.

ביום אביב בהיר היקום חייך אליי. על הסגווי, צילום: יאיר שינברג

אתם מוזמנים לצחוק עליי, אבל הגיע הזמן שנדבר על גבריות. על גבריות קיבוצית ליתר דיוק. בימים מבולבלים אלו המושג הזה קצת היטשטש, אבל אי־שם במאה שעברה, המילים האלה היו מחוברות כמו קיבוצניק למתנדבת שוודית שהגיעה לפאב בפעם הראשונה.

של מי גדול יותר?

זה התחיל עוד בבית הילדים בגונן, כשהלכנו יחפים על אספלט הכביש הרותח בדרך לבריכה, וידענו שאם חלילה נסגיר כאב - או חמור מזה, נרוץ אל כתם הצל הקרוב - הלך עלינו.

אחר כך הגיעה החלוקה לענפי המשק. זו שוב הפרידה בין גברים לילדים (זוכרים באיזה כיתה זה קרה?), וסיפקה לנו הזדמנות ראשונה להשוות למי יש (טרקטור) גדול יותר. אבל השיא הגיע כמובן בצבא.

ברוב המקומות בישראל של אז אפשר היה להסתפק בשילוב של כומתה אדומה ומבט קשוח כדי לסחוט מבטי קנאה מבנים ומבטי תשוקה מבנות, אבל רוב המקומות אינם קיבוץ בגליל העליון.

עם 17 טייסים (לא כולל נווטים חננות, כן?), 25 שייטים ו־18 לוחמים מובחרים - שגם כיום אני מפחד להגיד את שם היחידה שלהם בקול רם - לך תיכנס לחדר אוכל עם סתם כנפי צניחה.

עוד לפני שיצאנו לשבת הראשונה שלנו כבר ידענו לזהות מקילומטרים כל סיכה ותג יחידה, ולקטלג בסדר היררכי. סגדנו לכל מי שגמר מסלול בסיירת, ולא ראינו ממטר שריונרים ששתו גריז לארוחת בוקר, תותחנים שלא ראו בית חודשיים, או גולנצ'יקים שכל חטאם היה צבע הנעליים. ואז קיבלתי את הפרופיל שלי. 45?!

אתם צוחקים עליי? אני זוכר במעורפל משפטי ניחומים בסגנון "יש המון תפקידים מעניינים שאפשר לקבל עם פרופיל כזה", אבל עם כל הכבוד לתפקידים המעניינים (שכמובן לא קיבלתי), איך אני יכול להראות את הפרצוף שלי במשק? איך אני הולך לתרום את חלקי למפעל הציוני, ותכלס - איך אני אמור בדיוק לתפוס בחורות?

רוורס עם עגלה

לקח לא מעט שנים של טיפולים, של סדנאות לשיקום האגו ושל קבוצות תמיכה ("נעים מאד, אני יאיר ואני ג'ובניק"), אבל כיום אני בסדר, תודה רבה. רק דבר אחד אחרון נותר ביני לבין הדימוי הקיבוצניקי הגברי שתמיד רציתי - כישורים מוטוריים.

וכשאני אומר 'מוטורי' אני לא מתכוון לריפוי בעיסוק, אלא לכישורי נהיגה. כמי שהיה בן המשק הראשון בתולדות התנועה הקיבוצית שמעולם לא עשה רישיון על טרקטור, ועד היום לא לגמרי מבין איך עושים רוורס עם עגלה, היה ברור לי שבלי הפרק הזה, לא אוכל לעולם להתקבל למועדון של הגדולים באמת.

אך היקום כידוע דואג לכול, וביום אביבי בהיר אחד הוא חייך אליי. "מה דעתך על טיול שטח מוטורי ב..." שאלה אותי העורכת, ואני לא הייתי צריך לשמוע את סוף המשפט. ידעתי שזו ההזדמנות שחיכיתי לה.

הזמנתי שני חברים, שכל אחד מהם יותר גבר מהשני, להצטרף לטקס החניכה המוטורי שלי, ויחד נסענו לבית הלל. החבר'ה החנו את הפורסטרים המבוצבצים והמסוקסים שלהם בחניה, וחיפשו בעיניים איזה רייזר או טרקטורון שיוכלו להתחרע איתו בשדות. אבל לא היה שם שום טרקטורון. מהסככה הקרובה הציצו כלי רכב דו־גלגליים משונים, שמישהו סידר את הגלגלים שלהם בכיוון הלא נכון.

 "תכירו את הסגווי", אמר לנו אמיר הרמן, בעל 'סגווי על המים', והציג לפנינו את היצור המשונה הזה, שעד עכשיו ראיתי בעיקר בפרסומות.

הסגווי הגיח לעולם כבר בשנת 2001, ובעלי הזיכרון לפרטים לא חשובים ודאי ייזכרו שדיברו עליו במושגים של כלי שיפטור אותנו לנצח מהצורך המעיק ללכת ברגל. התחזיות האלה התרסקו בגלל תג מחיר גבוה מדי, ואולי גם בגלל שם עברי שתעדיפו למות ולא להגיד בקול רם: רכינוע.

אם אתם ממש מתעקשים להבין את הטכנולוגיה, אתם מוזמנים לצלול אל נבכי הרשת. אני אסתפק בלומר שהסגווי מצויד בשתי סוללות חשמליות, בחיישנים מיוחדים שקוראים את פני הקרקע 100 פעמים בשנייה ובחמישה גירוסקופים השומרים על יציבות הנוסע ומאזנים אותו.

כדי לעלות על סגווי צריך לשקול בין 45 ל־117 קילוגרם, ולצערם של ההורים שבכם, הגיל המותר לשימוש הוא 16 ומעלה (נדרשים רישוי וביטוח).

חיוך אינפנטילי

ההסברים הברורים והסבלניים של אמיר כבר עשו לי חשק לצאת לדרך, אבל מבט קצר אל שני הג'יפאים הבהיר לי שהם סקפטיים עוד יותר משהיו באירופה.

נכון, לסגווי של אמיר יש גלגלי שטח נפוחים, שלא כמו לאחיו התל־אביבים הרכרוכיים, אבל לחבר'ה האלה יש תדמית שהם צריכים לתחזק, והם לא ממהרים לסכן אותה בנהיגה בכלי מוזר כזה, ועוד חשמלי, בלי הגה, שאינו מזהם את האוויר ואינו מרעיש.

כשהבטחתי להם שלא אצלם אותם (שיקרתי כמובן), הם הסכימו לנסות, ואז קרה הקסם. את הפרצוף הקשוח של הבוקר מרמת הגולן החליף ברגע חיוך אינפנטילי של ילד שקיבל צעצוע חדש, ואיש החינוך ממש לא נראה כמו מודל לחיקוי.

כמו שלושה דבילים נסענו הלוך וחזור ברחבה הגדולה של אמיר, משתגעים מהפלא הטכנולוגי הזה המשאיר אותנו מאוזנים על שני גלגלים בלבד. הסגווי זז קדימה ואחורה בהתאם לכיוון שאליו נשענים, מסתובב על המקום כמו טנק, והתפעול שלו אינטואיטיבי כל כך שאפילו בוק כמוני קולט את העסק ברגע.

"אתם מבינים שזה רק האימון, כן?", שאל אמיר, והזכיר לנו שיש גם איזה טיול בתוכנית. בזה אחר זה יצאנו מהחצר, כשאני מקפיד להיות האחרון בטור, כך שאף אחד לא יוכל לראות את הפדיחות שלי.

מתאהבים בחצבני מחדש

השדות מתחילים ממש איפה שהבית נגמר, ועוד רגע אנחנו כבר בסבך של החצבני. לפחות עשר שנים עברו מאז ויתרתי על הנחל הזה לטובת המטיילים, הסטודנטים, הקיאקיסטים, אורחי הצימרים והמנגליסטים, והספקתי לשכוח עד כמה הוא יפה.

בשעת בוקר זו היו החופים ריקים, ורק שני בולבולים וכמה דררות משכימי קום הופתעו לראות חיות נדירות מהן עוברות בין השיחים. בעצירה באחת הפינות היותר מדהימות פינק אותנו אמיר בפיצוחים ובלימונדה תוצרת בית, וסיפר קצת סיפורי מורשת קרב.

החוף יפהפה באמת ועושה חשק להישאר, אבל הזמן טס מהר הרבה יותר מ־12 הקמ"ש שהסגווי שלנו נוסע (מוגבל מטעמי בטיחות), ואנחנו משתכנעים להמשיך. אחרי כמה תמרונים טכניים שיצדיקו את ההגדרה טיול שטח, אנחנו מתחילים להתגלגל בחזרה.

בחצר של אמיר אני חושב בקול רם כמה נחמד יהיה לקנות צעצוע כזה ולחסוך בעזרתו את שלושים המטרים המיותרים שאני אשכרה הולך ברגל כל יום, אבל לשמחתו של הקרדיולוג שלי מבהיר אמיר ששלושים המטרים האלה יעלו 37 אלף שקלים שאין לי.

לפני פרידה מורידים המצ'ואים שאיתי את הקסדות ואת המגינים שהם התפדחו כל כך ללבוש (גברים אמיתיים הלוא אינם מפחדים מפציעות), ורוצים לשמוע מאמיר שהם טובים יותר מכל הלקוחות העירוניים הלבנבנים שהיו לו (מוכר לכן מאיפשהו?).

ואני? אני כבר מבין שהכלי החמוד והדי לפלפי הזה לא ישפר את מעמדי המוטורי, ולא יפצה על כישוריי הדלים בתחום הדאבל קלאץ' וגז הביניים. אבל היי, עשיתי חיים! וחוץ מזה, אחרי הקיבוץ המתחדש הגיע הזמן גם לקיבוצניק מתחדש, לא?