בעוד שבעיר שבעת המינים מהווים לכל היותר מונחים נדושים ב"חי, צומח, דומם", בקיבוץ הם מקבלים משמעות שונה בתכלית:

אפשר למצוא את הגפן בזולה בפרדס. צילום: אפי שריר

חיטה - סמל ההתיישבות הע/אובדת שפעם עוד היה רווחי, והיום מהווה בעיקר מרכיב תפאורה בסיסי בכל חג, בכל עונה.

שעורה - גידול חקלאי שנותר בקולחוז ברוסיה וכל קשר בינו לבין הקיבוץ הוא שליש ליטר בירה צוננת בפאב המקומי.

תאנה - לרוב יש בחצר המשק עץ אחד מפואר שהוא נ.צ. בולטת, ושתחתיו נרקמו מעשיות לרוב. כל השאר חולים ומיובלים.

זית - החבר שניכס לעצמו את העצים המניבים ביותר במרחב הציבורי, חלקם היו שם עוד לפני שאדמות הנוטעים אותם הופקעו לטובת החלוצים, ועושה מהם הון צדדי בכבישת שמן בכפר הערבי הסמוך.

הוא תמיד יהיה שם כדי לתצפת ולגרש עברייני רכוש שפלשו לטריטוריית הזהב שלו ויזהיר גננות אסרטיביות בטיול בוקר לקראת חנוכה ("זית אחד לכל ילד, כן?!"). כולם מקטרים על ענף היזמות הפרטית שהוא מטפח, אך בפועל אף אחד לא מעז להתעסק איתו.

גפן - של הזולה בפרדס.

תמר - החתיכה של הקבוצה, שמיטב הגברברים המקומיים נדבקו אליה כמו זבובים אל הסילאן, ובסוף התחתנה עם המקבילה הזכרית שלה מהקיבוץ העוין.

רימון - שיענק'לה ד. הכמין בסליק מימי הנוטרים, והמיתוס מספר שבזכות מילותיו האחרונות "מתחת לארגז הגרילנדות" - רמז למחסן התרבות שבמרתף חדר האוכל - לפני שעצם את עיניו לנצח בעיצומה של ארוחת הצהריים, נמנע פיצוץ עז שהיה ממוטט את המוסד הקדוש על יושביו.

מעיין שגיא, בית השיטה