סרט תיעודי חדש, 'האיש הנעלם - סיפורו של וילפריד ישראל', שיוקרן ב־12 במאי בפסטיבל דוקאביב 2017 בסינמטק בתל אביב, שופך אור על פועלו הרב בהצלת יהודי גרמניה ובארגון רכבות הילדים מגרמניה הנאצית לאירופה, ומתקן במעט עוול היסטורי שנעשה לאיש שדאג בכל נפשו ומאודו לבני עמו ונותר אלמוני יחסית.

וילפריד ישראל זכה בימי חייו לשבחים מפיהם של אנשים ידועים, ובהם מרטין בובר, חיים ויצמן, משה שרת ואלברט איינשטיין. בדברי תנחומים לאמו של וילפריד כתב עליו איינשטיין: "בכל ימי חיי מעולם לא באתי במגע עם אדם כה אציל, כה חזק וכה לא אנוכי כמו שהוא היה - באמת ובתמים יצירת אומנות מהלכת".

וילפריד ישראל נולד בשנת 1899 למשפחה בריטית שהייתה בעלת בית מסחר נודע בברלין, 'נתן ישראל', שהעסיק יותר מאלפיים עובדים, כשליש מהם יהודים. כשהיה בן 22 התמנה ישראל למנהל בית המסחר.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה דאג וילפריד, שראה את הנולד, לשלוח אל מחוץ לגרמניה שני שלישים מתוך 700 הפועלים היהודים שעבדו בכולבו של משפחתו, ובכך הציל את חייהם. כל אחד מהעובדים הללו קיבל ויזה וכסף בתנאי שיעזוב את גרמניה.

בליל הבדולח, 9 בנובמבר 1938, נכנסו אנשי S.S. חמושים לבית הכולבו, עצרו את העובדים היהודים והרסו כל מה שנקרה בדרכם. כשבא ישראל למקום, בדק מיד את רשימת עובדיו היהודים שנאסרו והחל במשא ומתן על שחרורם ממחנה הריכוז זכסנהאוזן. הם שוחררו לאחר שהבטיח למנהל המחנה שיוכל 'לקנות' בכולבו בחינם בחג המולד.

צילום: ארכיון ליאו בק, ניו יורק

וילפריד בתמונה מתחילת שנות ה־30. משמאלו ויקראם סונדראם, התלמיד והשליח של גנדי כשהם ככל הנראה בחצר של אלברט איינשטיין. מימין: אגנס שניידר


מלבד זאת היה ישראל שותף ואחראי להצלת אלפים רבים אחרים במלחמה, בהם ילדים רבים, בין השאר באמצעות ארגון הקינדר־טרנספורט (משלוח הילדים) - פעולה להוצאת עשרת אלפים ילדים באמצעות רכבות והעברתם למקום מבטחים באנגליה, בהולנד ובעוד מקומות, לרבות בארץ ישראל.

רק עם פרוץ המלחמה ב־1939, כשכבר אי אפשר היה לפעול מתוך גרמניה, עבר וילפריד ישראל לאנגליה, ושם המשיך להתגייס לפעולות הצלה של יהודים ולשיפור תנאי מחייתם של הפליטים.

ב־1 ביוני 1943 שב וילפריד מאחת מפעילויות ההצלה שלו בשליחות הסוכנות היהודית, ועלה על מטוס הולנדי שיצא מליסבון לבריסטול. בשעה שטס המטוס מעל מפרץ ביסקאיה, הפילו אותו הנאצים, וכל אנשי הצוות והנוסעים, בהם ישראל, מצאו את מותם. גופתו ירדה אל מצולות הים, והוא לא הובא לקבורה מעולם.

הסיבות ליירוט המטוס אינן ידועות בוודאות עד היום. ארבעה נוסעים זוהו כיעד פוטנציאלי שביקשו הנאצים לחסל: שחקן הקולנוע הבריטי לסלי הווארד; רואה החשבון שלו, שדמה לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ואף עישן סיגרים כמוהו; תעשיין בריטי; וילפריד ישראל, שהנאצים עקבו אחריו וידעו על עלייתו למטוס. במותו היה ישראל רווק, ללא ילדים וללא משפחה שתדאג להנצחה משמעותית שלו.

הסיפור שלא סופר

וילפריד ישראל היה קשור אל חברי קיבוץ הזורע, והוריש להם את אוסף האמנות המרשים שלו ממזרח אסיה (ראו מסגרת). הקשר החל בראשית שנות השלושים, כאשר התארגנו בגרמניה מייסדי הקיבוץ כקבוצת נוער יהודי־גרמני. וילפריד הכיר כמה מחברי הקבוצה, שנקראה ורקלוייטה, ליווה את תנועתם הקטנה ואף סייע להם לעלות לארץ ולהקים בה קיבוץ.

ישראל ביקר בקיבוץ פעמים מספר. הפעם האחרונה הייתה באביב 1940. עוד כשהיו בגרמניה נחקר עם מייסדי הקיבוץ במרתפי ה־S.A - פלוגות הסער, או 'החולצות החומות' בברלין. חברי הקיבוץ הקימו מוזאון על שמו ובו מוצג אוסף האמנות שלו, אך פועלו להצלת היהודים בתקופת השואה לא זכה להכרה ראויה בתודעה הלאומית.

עם השנים הוא הוכר כחלל מערכות ישראל, ורק ב־1 ביוני 2016, 73 שנים לאחר מותו, הוענק לו 'אות המציל היהודי' מטעם המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.

סיפור חייו של וילפריד ישראל התפרסם ב־1984 בספרה של נעמי שפהרד 'שגריר ללא ארץ', שנכתב באנגלית ויצא לאור בישראל ב־1989 בהוצאת מוסד ביאליק בתרגומה של נחמה גנוסר.

הרעיון להפיק סרט שיתעד את פועלו עלה בקיבוץ הזורע לפני כמה שנים תחילה על ידי איתן תל-צור, והצליח להתממש רק לאחר גלגולים רבים. ב־20 בינואר 2012 הושק בקיבוץ הזורע בנוכחות ניצולי הקינדר־טרנספורט ובני משפחותיהם הסרט 'וילפריד ישראל - המציל מברלין - סיפורו של גיבור שנשכח'. מדובר בסרט תיעודי קצר של שלושים דקות על חייו ועל פועלו של וילפריד ישראל. את הסרט ביים יונתן ניר, בן הזורע וכיום תושב רמות מנשה, והפיקו אותו נׂעם שלו והאחים אילן (71) ואופיר (60) בר מהזורע.

כרזת הסרט

הסרט, המבוסס על ספרה של נעמי שפהרד, מתרכז בעשר השנים האחרונות לחייו של וילפריד, ומתמקד הן במאמצים ובהישגים בהצלת היהודים, והן במהות הקשר של וילפריד עם חבורת המייסדים של קיבוץ הזורע.

סרט זה, שמראש יועד להקרנה לפני קהל המבקרים במוזאון וילפריד ישראל, לא הוצג מעולם בהקרנה מסחרית כלשהי וגם לא בערוץ טלוויזיה כלשהו, אך הצלחתו עודדה את יוצריו ליצור סרט נוסף באורך מלא. הסרט 'האיש הנעלם - סיפורו של וילפריד ישראל' הושלם בשנת 2016, והוא מרחיב את היריעה באמצעות ראיונות שנעשו בישראל, בגרמניה ובאנגליה. הוא מנסה להתמודד עם השאלה כיצד ייתכן שסיפורו לא סופר ושדמותו הציבורית נשכחה. הסרט החדש יועד על ידי יוצריו להביא את סיפורו של וילפריד ישראל לקהלים בכל העולם.

אופיר בר שמע על וילפריד ישראל מאביו אורי (רודי) בר, ממקימי הזורע, שהיה מקורב לווילפריד וניהל בהתנדבות את המוזאון על שמו במשך עשרות שנים. "כמו רוב הילדים והחברים בקיבוץ ידעתי עליו מעט מאוד", הוא מספר. "רק כמה שנים אחרי שנפטר אבי, הצליח אחי אילן לשכנע אותי לקרוא את הביוגרפיה שכתבה נעמי שפהרד. לקחתי את הספר מתוך מחשבה שאלמד משהו חדש על החברות של וילפריד עם הוריי, אבל כשקראתי אותו הייתי המום איך סיפור הצלה בקנה מידה כזה גדול אינו ידוע בציבור. אנחנו יודעים על אוסקר שינדלר בזכות הסרט של שפילברג, וגם על ראול ולנברג, ואנחנו לא יודעים על וילפריד ישראל אף על פי ששמו מוזכר בחצר הקיבוץ. מכאן נשאבתי לפרויקט של עשיית הסרט עם אילן ועם אסתי הזארי מהקבוצה שלי, וכמובן עם יונתן ניר שביים ונׂעם שלו שהפיק, עד שהגענו, אחרי כשש שנים, לתוצר המוגמר".

מה למדת על וילפריד ישראל תוך כדי עשיית הסרט?

"ידעתי מאבא שלי שהוא העריך והוקיר את וילפריד בצורה יוצאת מן הכלל, אבל לא ידעתי מה גרם להוקרה הזאת. ידעתי שהם נעצרו עם עוד חברי הזורע במרתפי ה־S.A., ואף על פי שאבי לא דיבר על מה שקרה שם, הבנתי שהחברות ביניהם התהדקה בלילה ההוא.

"מתוך קריאת הספר הצטייר לי וילפריד כאדם לא בריא במיוחד, שהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. תוך כדי התחקיר לסרט נחשפתי למסמכים רבים, ומהם למדתי על האישיות המיוחדת שלו. ממצב שבו הוא לא רצה להיכנס לעסק המשפחתי, שהיו בו יותר מאלפיים עובדים, הוא נשאב לתוכו לאחר מות אביו והתחיל לנהל את העסק העצום הזה. בד בבד הוא ניהל גם את עסקי הצלת היהודים. בניגוד לתדמית שהצטיירה בעיניי, של אדם בעל נטיות אמנות שאולי מרחף קצת, גיליתי אדם נטוע בקרקע, אדם בעל חזון המבין מצבים, בעל כישורים ניהוליים ואסטרטגיים ובעל יכולת אנליטית גבוהה".

"על אף כל התכונות הללו", מציין בר, "היה ישראל אדם צנוע ביותר. אילו ידע שאנחנו עושים עליו סרט, ודאי היה מתנגד לזה. ההיסטוריונית נעמי שפהרד אמרה לנו בריאיון בסרט שכשהיא כתבה עליו את הספר, הבת שלה אמרה לה שהיא מדמיינת את רוחו של וילפריד מסתובבת אצלם בבית ומנסה לשדל אותה לא לכתוב עליו. בכל זאת היא אומרת שחשוב לכתוב עליו, ובזכותה נוצר גם הסרט שלנו".

מה ידוע לך על ההתנהגות שלו במעצר ששבה את לבו של אביך?

"אחד מחברי הקיבוץ, מנחם (הרמן) גרסון, שנפטר לפני השלמת הסרט, סיפר לנו על הרגע שבו פרצו אנשי ה־S.A. לחוג הבית של חברי הזורע שהתקיים בבית של ד"ר לודוויג טיץ. הם עצרו את כולם, כולל את וילפריד שהשתתף באותה פעילות. לאחר שעברו כולם את הלילה במרתפי ה־S.A., וחוו מכות והשפלות בחקירות, הם שוחררו למחרת בזכות קור רוחו וקשריו של וילפריד.

"זה דבר חריג מאוד, כי בדרך כלל מי שנכנס למרתפים הללו לא יצא משם בתוך זמן קצר כל כך, והיו כאלו שיצאו משם בארון מתים. למעשה, בחצי השנה הראשונה לעליית הנאצים לשלטון, ב־1933, נעצר וילפריד שלוש פעמים. באחת מהן הצמיד לרקתו שוטר S.A. אקדח טעון, ורק בזכות אזרחותו הבריטית והיותו אדם מוכר יחסית הוא שוחרר מהמעצר. העובדה שהיו לו עובדים נאצים סייעה אף היא לימים לשחרורו. הוא גם הציל אנשים ממעצר כשנודע לו מהם על פשיטות מתוכננות. אנחנו מאמינים שהלילה שבו שהו מייסדי הזורע במעצר האיץ את החלטתם לעלות לארץ ולהקים את הקיבוץ".

תמך בהקמת הבימה

ההחלטה לקרוא לסרט על וילפריד ישראל בשם 'האיש הנעלם' נבעה ממספר משמעויות שיש למושג הזה. סיפורו של וילפריד נעלם עם השנים, הקשר שלו לקינדר־טרנספורט לא הוזכר, אולי בשל צניעותו הרבה, וגופו נעלם במצולות הים. שמו גם לא הובלט בהקשר לפעילויות רבות למען נערי גרמניה שבהן עסק ותמך מאז שנות העשרים, כמו סיוע לפעילויות עליית הנוער בראשות ריחה פראייר, כהונה בתפקיד נשיא כפר הנוער בן־שמן משנות העשרים ועד יום מותו, תמיכה בהקמת תאטרון הבימה בארץ ישראל עם מרגוט קלאוזנר ולולה האן־ורבורג ועוד.

כשנשאל אופיר בר איך הוא מסביר את העובדה שפועלו הרב של וילפריד ישראל אינו ידוע בציבור, הוא מציין כמה סיבות מעל ומתחת לפני השטח. "ניקח לדוגמה את ניקולס וינטון", הוא אומר. "הוא הציל 669 ילדים מפראג כשהביא אותם למשפחות באנגליה. הוא נפטר בגיל 106, לאחר שקיימו הניצולים מדי שנה בשנה בשנותיו האחרונות כנס לכבודו. ניקולס, שלא כווילפריד, האריך ימים ולא נהרג צעיר. הוא גם היה בן למשפחה יהודית שהתנצרה, ולכן היה זכאי לתואר חסיד אומות העולם, תואר שאינו מוענק ליהודים.
"את הסיפור שלו חשפה אשתו כשהיה בן 76, והוא לא הכחיש אותו. סוכני הזיכרון דאגו שהסיפור יתפרסם, והוא אף זכה לתואר אצולה ממלכת אנגליה. לווילפריד לא היה כל זה. למרות ההערכה לפועלו הרב - כפי שהביעו מרטין בובר, אלברט איינשטיין וראשי היישוב בארץ - לא סופר סיפורו וכמעט ולא הונצח.

"לדעתי, הסיבות לכך עמוקות וחלקן נמצאות מתחת לפני השטח. אחד הגורמים לכך הוא מה שנקרא אשמת המצילים ואשמת הניצולים. רבדים פסיכולוגיים מביאים לכך שאלו שניצלו מתקשים מאוד לספר על מה שהיה, ואלו שהצילו אינם מרגישים גיבורים, כי על כל אחד שהצילו יש אלפים שהם לא הצליחו להציל.

"בסופו של דבר, אנחנו רואים את מי מדינת ישראל רצתה שייזכרו כגיבורים. ישנו מרדכי אנילביץ' שנלחם נגד הנאצים בנשק, וישנה חנה סנש שצנחה בגבורה אבל לא הצליחה להציל אף אחד. מולם יש אדם שהיה מעורב בהצלה של עשרות אלפי אנשים, אבל הוא היה יהודי, הומוסקסואל, שלא נשאר בחיים לספר על מעשיו, וזה הופך את הסיפור למורכב מאוד", מסכם בר.

רב־תרבותיות והומניות יחד

את מורשתו של וילפריד ישראל ניתן לראות במוזאון לאמנות המזרח בקיבוץ הזורע, שיחגוג בחודש יולי 70 שנה להיווסדו. וילפריד אסף חפצי אמנות יקרי ערך ממזרח אסיה. כשנפתחה צוואתו, התברר להפתעת הכול כי הוא מצווה את אוסף האמנות הייחודי שלו לחברי הזורע.

חברי הקיבוץ ניהלו שיחות ערות ונוקבות בכמה שיחות קיבוץ, ותהו אם נכון יהיה לקבל את האוסף הזה. היו שטענו כי ערכו הרב של האוסף מחייב השקעת משאבים כספיים, כזו שלא נראתה אפשרית באותם ימים, והיו שחששו מהיכולת להתמודד עם הידע המקצועי הנדרש לשימור ולתצוגה הנכונה שלו. לבסוף נפלה ההחלטה לקבל את האוסף ולהקים לו בית שישמר הן אותו והן את זכרו של וילפריד ישראל.

"עם השנים גדל האוסף הודות לתרומות של אנשים שמקצתם היו שגרירים במזרח הרחוק", מספרת רׂתם לבנון, מנהלת המוזאון. "כיום אפשר לראות בתצוגת הקבע אוסף מגוון מארצות שונות ומתקופות שונות במזרח אסיה. יש באוסף כלי קרמיקה עתיקים מאוד, פסלי בודהה בצורות שונות, כלי פולחן ועוד. חלק מהפריטים היו של וילפריד, וחלק הגיעו מאחרים. נוסף על כך קיימים במוזאון שלושה חללי תצוגה המציגים אמנות בת־זמננו ממזרח אסיה, וניתן להתעדכן באשר לתערוכות המוצגות בהם באתר המוזאון".

כיצד מתבטאת אישיותו של וילפריד ישראל ברוח המוזאון?

לבנון: "בצוואה של וילפריד הוא ביקש שתהיה במוזאון רב־תרבותיות והומניות, ואנחנו מקיימים כל השנה מפגשים של ילדים יהודים וערבים בתכנית הנקראת 'מרחב משותף'. נוסף על כך מתקיימות הרצאות על תרבויות מזרח אסיה ותרבויות אחרות, ומוצגות גם תערוכות של אמנים פלשתינאים, כשהקו המנחה הוא דיאלוג אנושי ותרבותי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו