זה התחיל. תותחי ענק הפגיזו, והשמיים הוארו בפצצות תאורה ובהבזקים כבאור יום. קשה היה למדוד את המרחק ממקום יציאת הפגזים ועד לבונקר שבו ישבנו, אבל האות היה ברור וחד־משמעי: הם מתקדמים. התקווה נסכה בנו שקט ורוגע.

"מאין את באה?" שאלתי. "לא ראיתי אותך אף פעם באזור שלנו". צילום המחשה: שאטרסטוק

היינו בטוחים שהפצצות לא יפגעו בנו. הרי אנחנו מעבר לחיים - סגורים בגטו ואין לנו מה להפסיד. כל מה שיתרחש בשבועות הקרובים יחיש את שחרורנו מהגיהינום שבו אנו נמצאים. הרעם העמום והפגזים המתקרבים נשמעו כתזמורת סימפונית נהדרת. תזמורת התקווה.

***

היא ישבה בפינה על ספסל עץ עשוי מלוחות לא מהוקצעים שריח טחב נדף מהם. שׂערה היה בהיר, ושתי צמותיה נפלו ברישול על כתפיה. קשה היה להבחין באפלולית אם היא בלונדינית ממש, אותה נערה רזה ועצובה. לא יכולתי להיות אדיש לתווי הפנים המוזרים, ולכן התקרבתי מעט.

"מאין את באה?" שאלתי. "לא ראיתי אותך אף פעם באזור שלנו".

היא לא השיבה, אך עיניה דיברו ללא מילים. ניחשתי את הרהורי ליבה: אני לא שייכת למקום הזה, ואני יושבת כאן בבונקר הקר, בודדה ואומללה. התקרבתי אליה, והיא לא התרחקה.

"השמועה אומרת שההפגזות מבשרות את התקרבות הצבא האדום. אנחנו נצא מכאן. היום מתקרב, אני בטוח בכך". התקרבתי אליה עוד קצת בניסיון לדובב אותה. "מה שמך?"

"למה זה חשוב לך?" היא שאלה בתמיהה, אך קולה היה רך.

"המציאות שבה אנחנו חיים היא קשה, אך עדיין יש תקווה", ניסיתי להמשיך להרגיעה. "שמי מיקי, והחברים שלי קוראים לי מיק. זה מכבר מלאו לי 16 שנים, ואם אני לא טועה גילך כשלי. כאן, בגטו הארור הזה, רכשתי מקצוע מלא עניין והתרגשות". היא הסבה אליי את ראשה אך לא אמרה מילה.

"אוי, את ודאי רעבה", לא הנחתי לה. ושוב, רק העיניים העמוקות והכחולות הביטו בי ישירות. חיוך נסתר היה נסוך על פניה. האצבעות הדקיקות והלבנות שלה אחזו בספסל הרטוב והקר. המשכתי להתבונן בה בחיוך.

היא הרימה גבותיה, אות לכך שהיא מקשיבה ומצפה שאמשיך. "העיסוק שלי זה להביא מזון מבחוץ אל תוך הגטו", ניסיתי לעניין אותה. "אם יש לך כתובת נאמנה בעיר, אוכל להגיע לשם ולהביא בשבילך כל מה שיתנו לי. את בודדה כל כך".

פתאום הכל היה טבעי ופשוט. תפסתי את ידה והרגשתי את זרימת החום באצבעותיה. היא לא התנגדה. ליטפתי את פניה מבעד למסך הריחוק.

***

"אפשר לצאת, פסקה ההפגזה!" נשמעה צעקה מפתח הבונקר, וכולם מיהרו לצאת.

"לאן תלכי?" שאלתי.

"לאזור 7, בית 25", באה התשובה.

"ומה שמך?"

"אניקה", השיבה.

"את לבד?"

"לא, אני עם דודתי", לחשה.

"אניקו!" נשמע קול צורמני מאחת הפינות. "איפה את? יש הפוגה! אפשר לצאת. מהר הביתה".

המקלט התרוקן אט־אט, ויצאנו לאוויר הקר. הקור חדר לעצמות, אך טוב היה לנשום שוב אוויר נקי לריאות.

חזרתי למשכני העלוב, שבו נדחסתי עם רבים אחרים. לכל אחד מזרן מקופל על רצפת בטון, רכושנו היחיד. למרות החשש וההססנות, הגעתי למחרת לכתובת שנתנה לי אניקה. הרחובות היו צרים. מצאתי את בית מספר 25.

חדר המדרגות היה מזוהם וקר, עובש בכל פינה וטיח מתקלף. מסביבי דירות רבות הדומות זו לזו, כתאומות ממש, אבל לא היה קשה למצוא את אניקה ודודתה. חדרן היה צפוף, מלא דיירים שהובאו למקום בלי שום היכרות מוקדמת.

הבטתי בה וראיתי שינוי בתווי פניה. מבטה עדיין היה עצוב, אבל ידידותי. "אם אני זוכרת נכון, שמך מיקי", קיבלה את פניי. "לא חשבתי שתטריח את עצמך למצוא אותנו".

"נכון", השבתי, "אבל החברים קוראים לי מיק. לקח לי זמן מה כדי להחליט על ביקורי, אך הסקרנות לראות את השכונה שבה את גרה הביאה אותי לכאן".

"אז בוא ותראה את הארמון שלנו, הוא שונה מכל הארמונות שבגטו", הזמינה, ודימיתי שאני מזהה חיוך בעיניה.

"לא אוכל לשהות כאן זמן ממושך. מתחיל להחשיך, ואני חייב לחזור למגורים שלנו. אולי מצאת כתובת אמינה מקרב המכרים שלך, כדי להביא מהם חבילת מזון?"

"כתובת אמינה?" נאנחה. "יש לי הרבה כתובות אמינות, אך איני בטוחה שהן אמינות עבורך". תשובה מוזרה, חשבתי. לא הספקתי לברר את משמעות המשפט, וכבר הופיעה דודתה.

"אוי, הגיע המקצוען שלך, אניקו?" אמרה בקול צורמני. חשתי טון של זלזול מהול בקצת הערצה. אולי בכל זאת הם זקוקים לי? נפרדנו, ובליבי תקווה שנוצר הקשר המיוחל.

***

לא חלף זמן רב עד הביקור הבא אצל אניקה. מייד עם כניסתי לבניין כבר התקבלתי כמכר. "ציפינו לך, מיקי, והכנו כתובת. המקום רחוק מכאן ובלי חשמלית. זה יקשה עליך להגיע לשם. הדרכים בעיר משובשות מאוד עקב ההפצצות. עדיין רוצה לקבל את השליחות?"

קולה של אניקה היה קר, אך היתה בו נימה של הבנה לשליחות. "תני בבקשה את הכתובת", עניתי בלי היסוס. "הדרך היא ענייני שלי". היא עמדה ליד דודתה באי־נוחות, מעט מבוישת, אך לא הוסיפה דבר. נוצרה אווירה עסקית.

בפי כבר נכונה מילת עידוד לנערה החיוורת הזאת, אך לא יכולתי לאומרה. לקחתי את פיסת הנייר המקופל בקפדנות ואמרתי בהדגשה: "שלום ולהתראות".

הגשרים המחברים את שני חלקי העיר מעל הנהר הרחב הזדקרו בכל יופיים. ההפצצות העזות של השבועות האחרונים לא פגעו בהם. מעבר לגשר היה עולם שונה. בהשוואה לחלק הצפוני של העיר היה זה גן עדן ממש. הכל שקט, בלי תנועה מיוחדת.

הרחובות הקצרים והעתיקים הבליטו את תחושת הקרירות המנוכרת. האנשים המעטים שעברו היו לבושים היטב ונראו רחוקים ממציאות המלחמה. רק פנסי הרחוב העמומים הצביעו על הסכנות האורבות.

את הכתובת כבר ידעתי בעל פה. היעד היה ברחוב מרוצף באבנים גדולות, ומדרגות רבות הובילו בו לכל בית בנפרד. זהו סימן בולט להתבודדותם של בני האצולה שגרו בסביבה זו.

לבושי לא התאים לאזור, אך תחושת השליחות והביטחון הפנימי סייעו לי להגיע לכאן מהגטו. הגעתי לבית רחב־מידות מוקף גינה. השלג כיסה את העצים. לא היה קשה לדמיין את יפי הבית בימי הקיץ, עם פרחי העונה הצבעוניים. דלת הכניסה הענקית היתה עשויה עץ מהגוני, והיא הזכירה לי את עולמנו המנותק.

אפילו בפעמון נשמע אקורד מוזיקלי החודר ללב ומייצר ציפייה והתרגשות. נפתח אשנב בדלת הגדולה, ונראה ראשו של נער שמבטו מהול בפחד ובסקרנות. "אמא, בואי מהר. יש כאן מישהו לא מוכר", קרא.

מיד הופיעה אישה מטופחת שעל כתפיה צעיף משי לבן. היא דיברה בלי התרגשות. כל מילה שאמרה היתה סמכותית, קרירה וחד־משמעית: "אני מצטערת, אנחנו לא מקבלים פליטים, הבית הזה לא יכול לקלוט אותם".

"אני לא פליט", עניתי במהירות, "וקיבלתי את כתובתכם מאניקה ומהדודה, ואם תרשי לי להיכנס, אסביר את מטרת בואי".

היסוס מה ניכר על פניה של הגברת, אבל חיש קל זיהיתי הסכמה. רעש המנעול נתן אות חיים, ועוד רגע הנער מהגטו נמצא בבית המוגן והחם. דלת העץ הכבדה נפתחה לאיטה, והפעם היה קולה של הגברת רך יותר. "בבקשה, נערי, היכנס ואשמע מה מטרת ביקורך", אמרה.

"אני בא מעבר לנהר. אנחנו חיים בגטו. המצב קשה מאוד, וכל מי שפונה אליי להביא מזון, אפילו מעט, אני נענה לבקשתו. רק נחוצה כתובת מדויקת. כך הגעתי אליכם לבקשתה של אניקה".

"איך הגעת הנה בלי הודעה מוקדמת ובלי סימן לבואך? אני לגמרי מבולבלת. איך בכלל אפשר להסתובב בימים כאלה בלי ליווי משטרתי? אה... אלוהים... איזה מצב לא ייאמן. אני מבינה שיש צורך לעשות משהו למען אניקו, והאחריות מחייבת אותנו בימים אלו. בבקשה, היכנס לחדר הסמוך והמתן רגע. אחשוב על משהו".

הייתי כחולם. ההבדל בין המקום שבו אני דורך לבין זה שבו אני מצטופף זה כמה חודשים גרם לי תדהמה. חדר הספרייה נראה בעיניי כעולם קסום; השולחן הכבד; הספות והכיסאות מצופי העור; המדפים עמוסי הספרים בלבלו את חושיי. לא ידעתי אם עליי להישאר לעמוד או לשבת, ולא היה ברור מה מצפה לי.

ההתלבטויות נעלמו ברגע שנכנס לחדר אדם מבוגר. על פי מראהו ניכר בו כי הוא איש סמכותי ואבהי. "אני מבין שאתה בא ממקום לא נעים במיוחד, ואומץ ליבך ראוי להוקרה, אך אין ביכולתנו להושיע. אנחנו מקווים שהמלחמה תסתיים במהרה ושנישאר בחיים - אתם וגם אנחנו".

מי האיש? הרהרתי, ומה המסר שבדבריו? דומה שאת המילה גטו הוא עקף במתכוון. בזה הייתי בטוח. דיבורו היה מדויק והתאים לאווירת הספרייה המכובדת. דלת הספרייה נפתחה בשקט, והאישה שהכניסה אותי לבית הופיעה שוב ובידה חבילה קטנה ארוזה היטב.

"לא אוכל לומר לך דברי עידוד, נערי. מסור את החבילה לאלה ששלחו אותך, ועוד בקשה לי אליך. אל תבוא עוד. שמע בעצתי, אל תסתובב בסביבה זאת". לקחתי את החבילה באמירת תודה. הם ליוו אותי עד מפתן הדלת, והשער הכבד נסגר מאחוריי.

***

לא ידעתי מה השעה המדויקת. ללא ספק היה מאוחר, והזמן דחק בי להגיע לגטו. כל זמן ההליכה המאומצת היו מחשבותיי נתונות להמצאת סיפור טוב לשומרי הגטו.

על פי רוב יכולתי להיכנס בביטחון בשערים המאולתרים כנער תועה ותמים. כך לא עוררתי חשד אצל השומרים המנומנמים. גם הפעם עבר הכל ללא תקלות, והספקתי להיכנס לביתנו שהיה קרוב לשער הכניסה. למזרני הפרוס הגעתי מבלי לעורר את תשומת ליבם של הדיירים.

המגורים שלנו היו בקומת הקרקע. בין חמישה עשר לעשרים אנשים הצטופפו בחדר קטן, ורק מזרנים דקים נפרסו בו על הרצפה. מפקד החדר היה גבר סמכותי.

הוא קבע את אורחות חיינו, לטוב ולרע. מפעם לפעם, ללא סיבה מוסברת, קיבלנו פקודה לפנות את החדר לשעה קלה. את פשר הדבר הסביר לי שכני למזרן: "הם הולכים לבלות, להתעלס כדי לשרוד". כולנו שיתפנו פעולה.

באותו ערב שבו חזרתי מעבר הנהר לא הייתי מעורב בחוויות החדר. שכבתי על מזרני קרוב לחלון, שפעם היה מקור לאוויר צח ולשמש מחממת, אך עתה הוא אטום בלוחות מפויחים. במחשבותיי שחזרתי את אירועי היום. שבתי בדמיוני אל הרחובות השקטים, אל הבית החם והמנוכר כאחד. הספרייה כנראה השפיעה עליי יותר מכל.

האווירה התרבותית פעפעה לתוככי נשמתי, ושיוויתי בעיני רוחי את עצמי שוקע בכורסת העור הגדולה. מיהם האנשים שפגשתי? אין ספק שאין להם קשר ליהדות, הם גויים ממש.

מי יודע מה הקשר בינם לבין הנערה העצובה הזאת? דמותה של אניקה השתלבה בכל המראות שראיתי שם. החידה עוד לפניי, אך האם אוכל אי־פעם לפתור אותה?

***

כאשר הבאתי לה את החבילה, לראשונה ראיתי חיוך על שפתיה. העיניים שוב דיברו, והעצבות נמוגה. "תודה רבה", לחשה. "כנראה שאינך מפחד מדבר. איך הגעת רחוק כל כך?"

"אני לא מרגיש את עצמי גיבור או קוסם. אנחנו רוצים לחיות, ולכן אני לא מפחד". חשבתי שאולי היא רצתה לבטא את הפחד שלה, ורציתי לחבק אותה. נעצרתי. חששתי שהיא לא תחזיר לי חיבה, ולכן רק אמרתי מילות עידוד.

"שמעתי על התקדמות מהירה של הצבא האדום. אנחנו לפני סיום המלחמה. נהיה משוחררים ונצא מכאן בחיים". היססתי קמעה, ולבסוף לא התאפקתי. "אולי תרצי משהו אישי שלא קשור בחבילה?"

"אתה חושב שלא הבנתי?" אמרה, התקרבה אליי ונשקה ללחיי.

"דבר אחד אני מבטיח לך - אם נצא פעם מהמקום הארור הזה, אזכור אותך בחיבה גדולה". פניתי לדרכי בחיפזון.

בקצה מדרגות הבית הספקתי לשמוע את קולה של הדודה: "אניקו, המקצוען שלך בחור מוזר, השאיר לנו את החבילה כולה ולא לקח את חלקו. ממש אוצר בשבילנו". הדלת נטרקה ברעש גדול, ואני רצתי ברחובות הגטו האפלים.

***

כמעט שלושה חודשים שאנו משוחררים. קירות הגטו נופצו, והעיר הרוסה כל כך שתושביה מתקשים להכירה. מחלונות הבתים נראו רק מסגרות העץ השבורות. חזרנו לביתנו הישן. את חלונות הדירה אטמנו בלוחות עץ שאספנו מן ההריסות. הוספנו גם קרטונים ישנים, כי בהם אפשר היה לחתוך חריצים.

היינו זקוקים לקרני השמש כדי להתחמם קצת. העיר החלה להתארגן לחיים חדשים. את פצעי המלחמה חשנו בכל ישותנו. בכל פינה בעיר שמענו ממכרים שוב ושוב אותם משפטים על אודות מספר בני המשפחה שחזרו הביתה, אלו שלא שרדו ואלו שאיש אינו יודע מה עלה בגורלם.

דודתי לא העזה לצאת לרחוב, כי קנאת המכרים הטילה עליה אימה ממש. כל אשמתה היתה שזכתה בחסד אלוהי, ובני המשפחה הענפה נשארו בחיים. "האם רשאית אני לשמוח כאשר סביבי רבים מבכים את יקיריהם?" שאלה שוב ושוב באנחה קורעת לב. כחולמים וכשיכורים היינו.

העולם נברא מחדש. בקושי רב קלטנו את המציאות החדשה. ימי ראשון האביביים החזירו אותנו שוב לזיכרונות אבודים. בשדרות הרחבות של העיר זרמו בני אדם בחופשיות. החיפוש אחר חפצים מועילים ושימושיים גבר בממדים שלא ישוערו.

לכל חפץ היה ערך עצום, ותאוות הרכישה הזרימה דם חדש לעורקי החיים. בעלי יוזמה הקימו בין החנויות השרופות בתי קפה מאולתרים, הציעו למטיילים עוגה ביתית יבשה ומשקה בלתי מזוהה.

פעמוני הכנסיות צלצלו והרעישו. גם אני הייתי בין המטיילים, בוחן את החפצים שהוצעו למכירה בדוכנים. השוק של החלפות סחורה היה להיט: בגד תמורת מזון, תכשיטים עבור סוכר או מלח.

יום אחד, בעוזבי את הדוכנים, באה מולי בחורה צעירה ולבושה היטב. שערה גזוז ומעוצב למשעי ועיניה מביטות בי. מכת חשמל לא צפויה הכתה את גופי. זאת אניקה, בלי כל ספק. לא חשבתי עליה בחודשים האחרונים, אך כעת, כשהיא באה מולי, התרגשתי.

"אניקה! אני... אני... שם בגטו, את זוכרת?" לא הצלחתי להמשיך. מבטה היה חלול. לא צער ולא שמחה, אלא התעלמות. מבטי נפל על צווארה החשוף ועיניי נתקלו בשרשרת זהב שענדה, ובקצהָ צלב זהב קטן. מבטינו הצטלבו, ובלי מילה היא המשיכה עם ההמון הזורם.

הלכתי לדרכי מאוכזב ובודד, אך גם משוחרר. מי היתה, ומאין היא באה? את זאת לא אדע לעולם. בימים של תקווה ושל הריסת הגטו, הצלב ואני הם שני עולמות שונים, עולמות שאינם מתחברים עם פצעי ההשפלה.