בכל תקופה נרשמות מנגינות חדשות וביצועים חדשים לשירי רחל המשוררת. באותה המטבע, כך גם כותב מחדש כל דור צעיר את דבריו את אהרון דוד (א"ד) גורדון.

מחפשים מדריך לחיי הנפש. גורדון,  צילום: מתוך ויקיפדיה

בצוואתו ביקש גורדון כי ידפיסו רק את כתביו המשמעותיים לקוראים, אך כל מי שבא מאז שולף משהו אחר מכתביו, וקורא אותו קריאה חדשה. זאת משום שכתביו היו לטקסטים הנחלצים לפירושים מגוונים. גורדון לא כתב תורה, אך מפרשיו מנסחים את תורתו לפי חיפושיהם, לפי חידות חייהם.

חבריו של גורדון לדור שמעו את ניגוניו, ראו אותו רוקד ומשוחח, כתבו לו מכתבים, שמעו את סיפוריו ופירשו את התנהגותו כמו שחסידים מתבוננים ברבי שלהם. איך הוא אוכל, איך הוא עובד, מה הוא שר ומתי הוא מאזין ומוחא כפיים.

דור זה התעמק פחות ברמזי כתביו או בכיוונים שבהם, אלא חיפש את האמת. בני דורו ראו את עצמם כתלמידיו במחויבותם לטבע, לעבודה ולשפה.

רק כשנדם ריקודו וכששתקו ניגוניו, כשלא היה יכול עוד להתבדח, וכאשר נותרו רק כתביו המעמיקים, החלו לקרוא את דבריו ופירשו אותם באופן אידיאולוגי - הן במובן זה שדבריו היו לדברי הצטדקות, והן במובן זה שדבריו קראו לשינוי רעיוני רדיקלי של מיטיבי לכת בדרכו.

הדור שבו עמדו הזעזועים הפוליטיים בכותרות, ביקש למצוא בדבריו עזרה לניווט דרכי ציבור ומדינה. והינה, בדורנו המטולטל רוחנית, דור הניו־אייג', דור הרפואה האלטרנטיבית, דור תחיות דתיות, דור מפגש עם המזרח ועם האקולוגיה - נפגשים שוב עם גורדון, אוחזים בכתביו ומחפשים בהם מדריך לחיי הנפש והיחיד לשאלות תיאולוגיות וקהילתיות.

שמיר אילון ואיתן קאליש הוציאו לאור בימים אלו שני ספרים חשובים על גורדון. האחד עוסק בהשפעת טולסטוי על גורדון, והשני, שבו עוסקת רשימה זו, בדרכו של גורדון מבחינת הדיאלוג שהוא מקיים עם היחיד בדורנו. האחד ספר מחקרי טהור, והשני מחקרי אך גם וידויי.

ספרו של אילון שמיר "בשביל החיים" הוא ספר של בן קיבוץ שער הגולן שכתב פרק במדף הספרים הגדול של נפגעי הלינה המשותפת - ז'אנר מפותח, חשוב ונתון לביקורת בשנים האחרונות. אך הוא נכתב כהקדמה לספרו זה על גורדון; ספר שנכתב כספר של התגלות.

יש בו גם מחקר חשוב, אך כאמור גם חלק של וידוי. מפגש מחודש עם הדת, בדמות הקהילה החלוצית של הקיבוץ העירוני "בית ישראל", המעורב בין חילוניים ודתיים. קיבוץ ששורשיו הדתיים מביאים אותו לתביעות רדיקליות לצדק חברתי, לניתוץ היררכיות ממסדיות ואפילו למפגש עם קרל מרקס.

אף שגורדון נודע כמתנגד למרקס, להנפת הדגל האדום ולחגיגות אחד במאי, אילו היה פוגש במרקס, היה להם על מה לדבר: על העבודה והיצירה; על הקפיטליזם - המאוחר והמוקדם; על צדק חברתי; על הניכור והאוטופיה.

שמיר רומז על כך, אך לא תמיד יודע מה לעשות עם הרמזים הללו. הוא יודע כי אין לו צורך להסתתר. הוא מאמין במעברים בין מעגלי הקיום שעליהם מצביע גורדון בין היחיד למשפחה המשוחררת, בין המשפחה לקהילה ובין הקהילה ללאום, לאנושות ולטבע.

מחקר חשוב וחלק של וידוי. שמיר, צילום: אלבום םרטי

אינני יודע אם גורדון היה מוצא שפה משותפת עם שיטת ימימה (ימימה אביטל, הוגת התפישה המיסטית המכונה לימוד חשיבה הכרתית), שתורתה פתחה את ליבו של שמיר וחיזקה את דרך קריאתו המיוחדת את גורדון.

נדמה לי שהיא לא היתה מוצאת שפה משותפת עם גורדון בכל: היא לא היתה יוצאת למאבק למען חלוצים תימנים במגדל, ולא היתה כותבת מאמרים לוהטים נגד ההתנדבות לצבא הבריטי.

אני לא בטוח אם היתה מנסחת ניסוחים פתוחים (ככל שיהיו) על תקנות המושב, ואפילו לא בטוח שהיתה מוכנה לצאת לטיול בגליל עם חברי תנועת נוער המחפשים את דרכם החברתית כמהגרים וכמהפכנים.

היא היתה מתעלמת מכתיבתו הציבורית־פוליטית של האיש שביקר את ההמון ושהחמיר בתפישותיו החינוכיות. אך שמיר כן מצא את הגשרים הללו ובנה אותם. התלהבותו לבנות גשרים בין כל העולמות הללו לפעמים חוטאת לשניהם, אך לא לעולם שהוא בונה לעצמו ולדרך שבה הוא מחנך אחרים.

שם הספר "בשביל החיים" מעורר שאלה: האם הוא סולל לעצמו שביל בחיים? ואולי הוא הופך את חייו לשביל? ברור שהוא מתכונן להליכה ולא להלכה.

עטיפת הספר

ישבתי בתחנה המרכזית בטבריה לקרוא את ספרו של שמיר. הופיע נהג מוּכר ושאל אותי מה מצב רעידות האדמה הרבות שבאזורנו. השבתי לו שאצלנו במשפחה יש תורנות למי מרגיש שהיתה רעידת אדמה.

שכן אלמוני שלנו לשיחה פרץ בקול גדול: "זה הכל מידי שמיים". "גם קורבנות רעידות האדמה הם משמיים?" תהיתי. "הכל, הכול מריבונו של עולם", השתיק שכני את הערעורים התיאולוגים הזהירים שלי. נזכרתי שגורדון היה זה שהמציא את המילה העברית הר געש.

גורדון, שמיר ושכננו לשיחה מדברים על אלוהים ועל הדת היהודית. כמה כוח וכמה שכנוע פנימי צריך כדי להאמין כי מדובר על אותה תורה, על אותו קדוש ברוך הוא.