לכבוד

יהב אביאור, מנהל הקהילה, קיבוץ עין אונים

"בעין אונים מעולם לא עשיתי דבר בכוונת זדון", צילום המחשה: שאטרסטוק

בשיחת הקיבוץ האחרונה הבנתי מדבריך שאני "מקל בגלגלי התהליכים הדמוקרטיים החיוניים להתחדשותו של קיבוץ עין אונים". למיטב זיכרוני, מעולם לא פגעתי בך או במשפחתך. יותר מזה, במשך שלוש שנותיך כמנהל הקהילה לא טרחת לקיים איתי פגישה אישית.

חשבתי שמן הראוי שתדע מאיפה צומח ה"מקל" הזה בערוגות הבושם של עין אונים, שהוא ביתי, ושבקהילתו אני חבר יותר משלושה עשורים וחצי.

נולדתי ב־7 באפריל 1930 בזדונסקה וולה, חבל לודג' שבפולין, בן רביעי לשמואל וחנה שיל"ת, שהיה להם בית מלאכה לסיתות מצבות ליד בית הקברות היהודי. "מי שחי ממתים", לחש לי אבי, והוא על ערש דווי, "לומד לזהות את ריח המוות".

כשעלו הנאצים ימ"ש לשלטון בגרמניה, עזבתי את העסק, שאף פעם לא היתה לו בעיה של לקוחות, והסתלקנו לאמריקה. רבים מחבריי התיישבו בניו יורק ובבוסטון, אבל אני הרחקתי עד צ'אטאנוגה, טנסי, ושיניתי את שם משפחתנו לשילד".

במקום מיהודים מתים, התחיל אבי להתפרנס משחורים חיים. בעזרת הלוואה צנועה רכש טחנה נטושה בפאתי העיר, שיפץ אותה בשתי ידיו והפך אותה לבניין של תריסר דירות קטנות, שאותן השכיר לשחורים במחיר הוגן. הדיירים אהבו את אבי, ועם הזמן - במקום מיסטר שילד הם קראו לו מולי. לי הם התעקשו לקרוא בשמי המלא, דייוויד שילד.

בסוף כל חודש הייתי נגרר אחרי אבי בסיבובו בין הדיירים לאסוף את שכר הדירה ולבדוק ולתקן את כל מה שצריך. כשמישהו לא שילם, אבי היה נד בראשו ורושם את החוב בפנקס קטן שהיה שמור בכיס חולצתו.

בפתח דירתה של האלמנה, שבכל חודש נרשמה בפנקס הקטן ומעולם לא ראיתיה משלמת, למדתי לזהות את ריח המצוקה. "אל דאגה", אמר לי אבי, "יום אחד אמסור את הפנקס לבעל החוב".

כשהבחין בתמיהתי, הסביר לי - במה שאז היה עבורי חידה וכיום תמצית היהדות: "כשאגיע לירושלים אטמון את פנקס חובותיה של האלמנה בין אבני הכותל המערבי, ואם קודם אגיע לעולם הבא - אמסור ישירות לאלוהים".

השנים חלפו, וליד הטחנה הישנה עמדו עוד בתים, ודירותיהם התמלאו עוד לפני שיבש הסיד על הקירות החדשים. מרבית חבריי היו מבני הדיירים. בית הספר שלנו היה גדותיו של נהר טנסי.

"מוטב שתיסע לניסן, בן דודי שבפלשתינה. הוא גר בקיבוץ, לא רחוק מירושלים", סיכם אבי התייעצות משפחתית. "יופי, אם תרצה, אוכל למסור את הפנקס הקטן לבעל החוב בירושלים", התלוצצתי.

זמן קצר לאחר מכן נשמתי אוויר חדש, גדוש חמצן, על סיפונה של אונייה בדרך לפלשתינה.

מהרגע שהגעתי הרגשתי שאני בארץ שלי, שאני כאן בעל הבית ושבאחריותי לבדוק ולתקן את מה שצריך. ברפת הקיבוץ הייתי בודק, גם כשלא הייתי בתורנות - מדרישה של פרות ועד נזילה של שקתות, מטפל במה שיכולתי (את הידיים הטובות ירשתי מאבי) ומדווח על השאר.

בחברת הנוער השתתפתי בכל פעולה, ובעיקר במבצעים מיוחדים. בי"א באדר הייתי במשאית הצפופה ובהתגנבות לבירייה, שם נצמדתי לאדמה עד שזר כלניות בריטיות תלשו אותי בכידוני רוביהם ונשלחתי למעצר בעכו.

הייתי גם בחוף ניצנים, לא ככוכב נולד, אלא בליל הורדה מ"שבתאי לודז'ינסקי", שם, מול כל שוטר בריטי שפגשתי צעקתי במלוא האוויר שהיה בריאותיי: "אני יהודי מארץ ישראל", ונמלטתי.

אחרי הלילה ההוא אמרו לי המדריכים שאילו היתה העברית שלי טובה יותר, היו ממנים אותי למדריך של כיתה ה'. התמלאתי גאווה, התחלתי ללמוד עברית במרץ, אבל אז באה הידיעה על מחלתו של אבי.

"לדעתי, היה לי לב טוב", אמר לי אבי. "לא מגיע לי שדווקא הוא יחלה". שעות ישבתי לצידו. הוא סיפר לי, ואני סיפרתי לו. חיוך רחב היה נסוך על פניו כשסיפרתי לו על חוף ניצנים, ולאחר מכן הוא עזב אותנו. נשארתי לעזור לאימי בעסק, אך כשהגיעה הידיעה על פלישת מדינות ערב עזבתי הכל ונסעתי להשתתף במלחמה על מדינת היהודים.

מהנמל נשלחתי כמח"לניק עם עולים רבים, פליטי השואה, ישר לשדה הקרב בלטרון. רובם לא ידעו מילה עברית, אבל השתתפות במלחמת העצמאות של העם היהודי היתה עבורם אוויר פסגות.

תוך כדי הקרב תרגמתי לחבריי החדשים את הפקודות לאידיש הרצוצה שבפי, ובסוף המלחמה נשארתי מ"פ בקבע, על פי בחירתי בגולני, כדי להיות עם "ישראל החדשה". בגולני למדתי לזהות את ריח ההתנשאות.

ידעתי שאם נעמוד בפני מבחן אמיתי, התוצאות לא יהיו טובות. ניסיתי להתריע, אבל לא היה מי שישמע. אחרי הקרב בתל מוטילה, שבו התאמתו חששותיי, לא היה לי לב לעזוב את פקודיי. נשארתי עד שהשתחרר האחרון שבהם, ואז עזבתי גם אני.

גרתי בעיר התחתית בחיפה, מקום שגרו בו רבים מחייליי. ביום עבדתי בחברת החשמל, ובערב ניסיתי לכבות מדורות קטנות. יום אחד הן פרצו כלהבה ענקית באירועי ואדי סאליב, שבעקבותיהם נשלחתי למעצר בג'למי.

הרגשתי שעברתי את הגבול שלי, שנתתי יד לאלימות מיותרת, והורדתי פרופיל. בעבודה התקדמתי לעמדת מנהל אזור, אך משם לא יכולתי להתקדם בשל היעדר לימודים פורמליים. חיי נכנסו למישור שקט, חסר ניחוחות.

היה זה יום הולדתי ה־37. בערב שמעתי את החדשות, אספתי שני צוותים ועלינו לעין אונים. את העמק עטפה הדממה, וסביבי עוד עמד ריח אבק השרפה, אבל בכניסה לקיבוץ היה הפקק הכי חי שבו ביליתי מימיי.

הרוח שנשבה הזכירה לריאותיי את אוויר הים שהיה על סיפון האונייה - המוני עמך ישראל לעגו לסכנה, לא שאלו אם צריך ואם יהיה מי שישלם להם, לא בדקו אם יהיה מה לאכול או איפה לישון, ובאו לעזור לשקם את הקיבוץ ההרוס. כשעלה שוב האור שבו הצוותים על עקבותיהם, אבל אני נשארתי.

הרגשתי בקרב החברים כאילו חזרתי למשפחה שלי, לביתי ולניחוחותיו. פה גם פגשתי את לורנה, מתנדבת מדרום אפריקה, ויחד הקמנו קן.

בעין אונים מעולם לא עשיתי דבר בכוונת זדון או כדי לזכות בטובת הנאה. הכל נעשה מתוך אכפתיות ומעורבות, בשותפות אמיתית ובדאגה לזולת ולזכויותיו. כך גם חינכתי את ילדיי. ועכשיו, בערוב ימיי, אני למד שדייוויד שילד הוא - איך אמרת? - "מקל בגלגלי התהליכים הדמוקרטיים החיוניים להתחדשותו של קיבוץ עין אונים".

את דעתי על הנורמות ועל הערכים החדשים הרווחים בינינו, ועל הגדרת מי שאינו חושב כמוך כ"מקל בגלגלים", החלטתי לבטא באמצעות ציטוט מתוך ספר קטן בהיקפו וגדול בחשיבותו: "מען לא ידוע", מאת קרסמן טיילור (בהוצאת זמורה), המתאר חליפת מכתבים בין שני חברים, שותפים בבעלות על גלריה בסן פרנסיסקו, בשנים של עליית הנאצים, אותן שנים שבהן החליט אבי למלט את משפחתו.

וכך כותב הגרמני לאמריקאי ב־18 באוגוסט 1933 ממינכן:

מר מקס אייזנשטיין

גלריית שולזה אייזנשטיין

סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית

 

מקס היקר,

מכתבך בידי. איזה רגשן אתה. אינך מבין שלא כל בני האדם גזורים על פי מידותיך. אתה מקטלג בני אדם ומסמן אותם בתוויות קטנות ונחמדות כמו "ליברל". לדעתך אני ליברל אמריקני, נכון? לא נכון! אני פטריוט גרמני.

אדם ליברלי הוא מי שאינו מאמין בעשייה. הוא קשקשן שמדבר על זכויות האדם, אך רק מדבר. הוא נהנה להרעיש עולמות בעניין חופש הדיבור, אך מהו אותו חופש דיבור? הפריבילגיה לשבת בנחת על הישבן ולומר שכל מה שעושים אנשי המעשה הוא טעות.

האם יש דבר חסר תועלת יותר מליברל? אני מכיר אותו היטב, הרי הייתי אחד כזה. הוא מגנה ממשלה נטולת יוזמה על שאינה משנה דבר, אך בו ברגע שמופיע אדם רב־עוצמה, בו ברגע שמתחיל איש מעשה לפעול לקראת שינוי, מה קורה לליברל שלך אז? הוא מייד מתייצב נגדו. מבחינת הליברל כל שינוי הוא שינוי לרעה.

הוא מכנה זאת "ראייה רחבה של הדברים", אבל אין זה אלא הפחד הנורא שמא יהיה עליו לעשות דבר מה בעצמו. הוא אוהב מילים יפות ועקרונות נעלים, אבל אין בו כל תועלת לאנשים העושים את העולם למה שהוא. ואנשים אלו, אנשי המעשה, להם ורק להם נודעת חשיבות.

עליי לעמוד על כך שלא תכתוב לי עוד. הידידות שהיתה בינינו איננה עוד.

                                                                                         מרטין שולזה

 

יהב, יש הרבה בליבי על מציאות חיינו בקיבוץ שמנהיגיו קוראים לו מתחדש. איני מבין איזו התחדשות אתה מוצא בנטישת ערכי הערבות ההדדית והתרבות היהודית, אלו שקירבו את הבית הקיבוצי אל פסגת החברה האנושית, ובהמרתם בתחרות רכושנית אינדיבידואלית בתוך בית שדייריו מתחרשים, מתעוורים ונעשים תתרנים, ולמעשה אומרים זה לזה: הידידות שהיתה בינינו איננה עוד.

                                                   דוד שיל"ת (שילד) - אכפתניק