"המופע של מלי" מספר את סיפורה, הספק דמיוני, של דרת רחוב המדברת על העולם ואל העולם דרך חפצים שהיא אוספת במהלך נדודיה במרחב האורבני.

"כבשה את הקיבוץ". שגית סגל כמלי, צילום: ז'ראר אלון

רק לקראת סופו של המחזה, שאורכו כ-50 דקות, היא מתוודעת לבן אנוש שנקלע למשבר וצפוי גם הוא לעבור להתגורר ברחוב ובזכות האנרגיה והחיות שבה היא מצילה אותו מגורלו.

שגית סגל (48), תושבת חוקוק, מגלמת את מלי הנראית מבוגרת מגילה. את המילים בפיה כתב אורי גולדשטיין, שגם ביים. המופע, המלווה במוזיקה שכתב אסף לוינבוק, יעלה במסגרת פסטיבל תאטרונטו בחול המועד פסח, בין ה-1.4 ל-4.4 בעכו וביפו. 12 הצגות יחיד יתמודדו על פרס ההצגה הטובה ביותר.

"המופע של מלי" לא מאפיין את הרפרטואר של תאטרון "הקוקיה", שפועל בשנתיים האחרונות בקיבוץ חוקוק. רוב ההצגות של התאטרון הרב תחומי במתכונת פרינג' משלבות אנסמבל גדול יותר של שחקנים, ואינספור מרכיבים חזותיים ומוזיקליים.

ההצגות של התאטרון, שהוא איחוד של שני תאטרונים שפעלו בהרחבה של חוקוק משנת 2000, מרבה להופיע ברחבי הארץ ובעולם ואף זכה בפרסים רבים.

שישה אומנים מנוסים עם עבר בתאטרון הממסדי: גיל עברי, אילת שדמון, שירלי גולדשטיין, אסף לוינבוק, לי אלוני ואורי גולדשטיין הקימו את "קוקיה" וסיפחו אליהם ארבעה שחקנים נוספים שפועלים כאנסמבל שיתופי.

כל ההחלטות מתקבלות פה אחד לאחר ויכוחים סוערים, וישנה גם קופה משותפת (לצד התשלום לכל שחקן ויוצר בהתאם להופעותיו בהפקות) שמאפשרת השקעה בהסעות, בציוד, ובתפאורה.

"העוצמה היא בשילוב". שגית סגל אורי גולדשטיין, צילום: Ann L Andersson

"התאטרון שלנו מורכב למעשה משתי קבוצות תאטרון שהגיעו לחוקוק: 'החלום' ו-'פופיק'", סיפרה שירלי גולדשטיין. "עד לפני שנתיים, ובמשך 14 שנה, הן פעלו בנפרד אז החלטנו שלא הגיוני לקיים אותן במקביל.

"כך קמה 'קוקיה', ששמה ניתן לה בשל הדמיון לשם 'חוקוק' או 'חוקוקיה', ויש בו את המושג 'קוקו' שזה מגדיר אותנו קצת. אנחנו נהנים להיות קצת קוקואים ושוטי הכפר.

"חלק מאיתנו, כולל בעלי אורי, משמשים גם כליצנים רפואיים. במקביל לתאטרון הקמנו את 'בית המעיין' שזה בית ספר אנתרופוסופי. אנחנו מוגדרים גם כקהילה אקולוגית. כל חברי התאטרון צברו נסיון בתאטרון חזותי או ממסדי, ויש כאן בוגרים של בית הספר החזותי, ניסן נתיב וסמינר הקיבוצים".

והדגש שלכם הוא על שימוש בחפצים, בצעצועים, ובבובות כדי להעביר רעיון וסיפור?

"נכון. העוצמה שלנו היא בשילוב של מרכיבים שונים בשפה תיאטרלית רבגונית ורב תחומית. אם תרצה תאטרון שוליים. גר כאן יוצר בשם אסף לוינבוק שמנגן של 30 כלים שונים וכותב לחנים מדהימים בנוסף להיותו מעבד ועורך מוזיקלי. ב'אשמתו' ההצגות רוויות במוזיקה. כולנו שרים".

שגית סגל, אם לילדה שחיה בנפרד מבן זוגה לשעבר שגם הוא מתגורר בחוקוק, אימצה את ההומלסית מלי מאז נכנסה לדמותה דרך מונולוג שביצעה בסוף לימודי התאטרון בסמינר הקיבוצים.

היא סיימה ב-1997, ומאז הספיקה לשחק בתאטרון ב"ש, בתאטרון ילדים ונוער של אורנה פורת ובהפקות בפסטיבל עכו.

"לאחר שעזבתי את תל אביב עברתי לאזור השרון ועסקתי במשך עשר שנים בלימוד יוגה מתוך כוונה לעזוב את המשחק", הסבירה סגל. "לאחר מכן עברתי ללוטם, בו התגוררו כבר חלק מהמשפחות שהקימו את ביתן בחוקוק.

"אז חזרתי לתאטרון ולאחר בואי לחוקוק נכנסתי גם להקמת בית ספר אנתרופוסופי בקיבוץ, והפכתי למחנכת בו. בשנתיים האחרונות אני מנהלת את בית הספר".

כמה מילים לטובת מלי מההצגה.

"מלי הולכת אתי כבר 20 שנה, ומתחילת הדרך ידעתי שהיא תפרוץ ותיפגש עם אנשים נוספים. יש למלי חזות חסרת גיל למרות העובדה שהיא מבוגרת, לצד שמחת חיים של ילדה קטנה. אורי גולדשטיין כתב בלילות מחזה יחיד על פי המונולוג הבסיסי שלי, ובחצי השנה האחרונה התחלנו לעבד את העניין ולעבוד עליו.

"החזרות נעשות בשבועות האחרונים בחדר בביתו של אורי, ומדי פעם מגיעים חברי הקיבוץ לראות את ההתקדמות וגם משיאים הערות. זה לא רק תאטרון אלא גם החיים. אנחנו אוכלים יחד, מבלים יחד ויוצרים הצגה".

והמשפחה שלך מבקשת שתפסיקי להיות מלי ותחזרי להיות שגית?

"ההיפך. כולם רוצים שמלי מהרחוב תגיע לאירועי הקהילה ותשמח את החברים. היא כבשה את הקיבוץ".