בגיל 96 זוכה חנה ריבלין לחגוג עם משפחתה, חבריה וידידיה את צאתו לאור של ספר זיכרונותיה.

חזרה לכתיבה רק ב-2011. ריבלין, צילום: אפי שריר

בתמונה המתנוססת על כריכת הספר - שכותרת המשנה שלו היא: "חולות ושקמים/ ירדן ואיקליפטוס/ והחיים שביניהם" - נראית חנה הנערה, מעל ראשה היא מניפה מקל קפא"פ, ניצבת איתנה על סלע, זקופה, צברית ישראלית בכל רמ"ח איבריה.

ארבעה ילדים נולדו לחנה ולבן־עמי ריבלין, חברי קיבוץ גשר (נמרוד, שנהרג במלחמת ששת הימים, ניצן, יאיר והרן) ו־12 נכדים. בגיל 82 החליטה ריבלין לכתוב פיסות ופרקי חיים כדי לשמר את ההיסטוריה המשפחתית למען צאצאיה.

פרק נרחב בספר מוקדש להיסטוריה של ההורים, גילה וישראל גורפינקל. הם עלו ארצה באונייה רוסלאן היישר לתל אביב הקטנה.

על גילה האם היה מוטל עול עבודת הבית וגידול הילדים, ואילו האב ישראל היה איש ציבור, וכיהן בין השאר בתפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת ובעוד תפקידים ציבוריים רבים בהסתדרות ובמפלגה, מה שלא אפשר לו רגע של מנוחה.

בבית קטן ודל נולדו חנה, הבת הבכורה, מבוגרת בשנתיים מאחיה חיים (גורי), ואחות לזׂהר, שנולדה 15 שנים אחריה.

זהר, רקדנית, אומנית מוכשרת שיצרה בחמר, למדה בגיל מבוגר פילוסופיה של המדע, הכינה תוכניות העשרה לגיל הרך ועיתון מדע לנוער. היא נפטרה לפני כשנתיים וחצי בהיותה בת 79, והניחה אחריה שני בנים ובת.

חיים - האח שחנה בהחלט לא שמחה לבואו לאוויר העולם, ואפילו הפכה עליו את עגלתו והודיעה לאם בעברית צחה: "הפכתי את בנך" - הוא אותו אח שרבות נכתב על אודותיו ועוד ייכתב, מי שהיה ברבות הימים למשורר מהגדולים ומהנחשבים בארץ, ונפטר לאחרונה בהניחו אחריו את רעייתו עליקה ואת שלוש בנותיהם.

לפני כ־15 שנה קיבלה עליה חנה את המשימה לתעד את קורות המשפחה באמצעות המחשב שקיבלה במתנה מבתה. לאחר מותו של בן־זוגה בן־עמי ב־2008, הפסיקה חנה לכתוב, וחזרה לכך רק ב־2011, כשנשארה היחידה שיכלה לעשות זאת.

וכך היא כותבת: "היום, דצמבר 2011, בעוברי את גיל 90, כאשר בן־עמי, חברי לחיים, אינו בין החיים זה שלוש שנים, וכל אחד מילדינו בנה משפחה, אני לבדי, בגשר, בדירתנו המרווחת, ואני צריכה לבנות לי סדר יום של... איך אגדיר זאת... 'עצמאית', 'לבד'.

הפכה עליו את העגלה. עם האח חיים גורי ז"ל, צילום: אלבום משפחתי

"אין שום ברירה אחרת, כתיבה זו היא חלק מהתוכנית. ממתי אני זוכרת ומה נאסף בי מסיפורים? אינני יודעת. יהיו פה הרבה 'כנראה' ו'נדמה לי'".

אז נכון שהיה במחשב בלגן גדול, אבל ניצן פלדמן, הבת המתגוררת עם משפחתה ביזרעאל, קיבלה עליה בבוא היום לעשות סדר ולערוך את החומרים ואת התמונות. במשך כשנה וחצי עבדה על הספר, עד שיצא לאור ב־2017, והוא אוצר בחובו אוצרות חיים שלמים.

נגד אמא

תחילתם בעלייה ארצה של ההורים ומשפחותיהם, החיים הלא קלים (בלשון המעטה) בשכונה קטנה בתל אביב. מי מדבר על שירותים בבית? מי מדבר על מים חמים? אבל הים של תל אביב מדהים, ויש תנועת נוער, והכי חשוב - החבר הראשון, בן־עמי ריבלין, שהיה לחבר לחיים.

וכך, עד המעבר לבית הספר החקלאי בנהלל, וההליכה בעקבות בן־עמי למקום שיהיה להם בית לתמיד, קיבוץ גשר.

בתוך כל אלו יש פרקים של אושר גדול: החיים עם אהוב לבה, השליחות יוצאת הדופן של אישה־אם והתרומה הגדולה של חנה לילדי יהדות הונגריה לאחר השואה, וכמובן הולדת ארבעה הילדים.

ויש גם פרקים קשים משאת, בעיקר קו השבר הנורא כשנהרג הבן הבכור נמרוד במלחמת ששת הימים בעלותו על מוקש בגולן. וגם סיפור חייה הנורא של האם גילה, בהיותה ילדה קטנה (הס מלדבר על כך במשפחה), שאין ספק שהשפיע עליה לאורך כל חייה.

חנה אינה מייפה את סיפור החיים בבית. היא מביטה על חיי הוריה כזוג, ואינה חוששת לבקר, לראות גם את הקטעים הקשים בתוך מערכת היחסים ביניהם, ואת מערכת היחסים בין הבנים להורים: "לא נתנו לאמא למות בשקט, בקרבה נפשית אלינו. היינו נגדה. האם יכולנו אחרת? עד אחרון ימיי ארגיש אשמה", כותבת חנה.

עטיפת הספר

הספר, ובו תמונות מכל תקופות החיים, מחולק לפרקים: ילדות ונעורים; משפחת גורפינקל; אמי, משפחתה ונעוריה; אבא, אמא ומה שביניהם; מטבח השירים; דרך ומקדש; אמירים - הגשמת חלום; היינו להורים; שליחות בהונגריה; השיבה הביתה; בונים מדינה, קיבוץ ומשפחה; קו השבר; ואחרון הפרקים - זִקנה.

ולעת זקנה חנה כותבת: "לבנות את חיי עם עצמי. כן, מה פירוש? לעסוק במה שהוא יצירתי, נותן ביטוי לתחושות, לחוויות.

"הנה הערב הולך ויורד, השמים הולכים וכהים ודממה. כל כך קל להיכנס ל'אין מה ולשם מה?' כל כך קל לברוח אל חיפוש חרוזים ולאבד את הנשמה. ולכתוב בעברית בשבילי זה בכלל לא חכמה.

"[...] ואיך אצרח את המציאות ואשבור את הכלים./ רק לא שקט./ רגע, מה קרה? מה כל הרעש? אני לבדי, אז מה? כמוני כמו הרבה אנשים שזכו לאריכות ימים ולצלילות המוח. אז שיהיה לי כוח. חייב להיות לי כוח, לשמוח על התינוק החדש העומד להיוולד להרן ולאירינה. הנכד השנים עשר שלנו, ללוות את נכדינו, לזכור את בן־עמי".