"ורשה היהודית - סיפור על רוח האדם". זה שמה של תערוכת קבע חדשה ואינטראקטיבית שנפתחה לאחרונה במוזיאון בית לוחמי הגטאות, לקראת יום השואה הבינלאומי שיצוין בשבת הקרובה ברחבי העולם.

"להדגים מעט ממה שאבד". גטו ורשה, צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני

התערוכה מתפרסת על פני שלושה אגפים, וחושפת בפני המבקרים פרק לא מוכר בסיפור חייהם של יהודי בירת פולין במהלך המלחמה ולפניה. אז חיה בוורשה האוכלוסייה היהודית הגדולה באירופה, שמנתה 300 אלף איש מתוך שלושה מיליון יהודים שחיו בפולין כולה לפני המלחמה.

התערוכה מתמקדת בחיי הקהילה המורכבים דרך כמה וכמה אמצעים: עדויות מקוריות שנחשפות לראשונה, מיצגים אינטראקטיביים וסרטים שבהם משחקים שחקנים בני זמננו.

בין היתר מדובר ביומנים, במכתבים, בצילומים, בקטעי סרטים ובחפצים שמוצגים כעת לקהל הרחב. המקור של רבים הוא בארכיון בית לוחמי הגטאות, בהם גם פריטים מאוסף יאנוש קורצ'אק, מאוסף תנועות הנוער הציוניות, עדויות מהארכיון המחתרתי "עונג שבת" ועוד.

מתוך התערוכה. צילום: קרני עם-עד

התערוכה, כך על פי אלו שהגו והפיקו אותה, מבקשת להתמודד עם הצורך לקרב את העבר אל הדור הצעיר. היא עושה זאת באמצעות הצגת עושר החיים היהודי בשנים שלפני המלחמה, לצד המחשת המורכבות של החיים בגטו.

"התערוכה מנסה להביא מקצת מההיקף ומהמגוון הרב של החיים היהודיים", הסבירה ד"ר ענת ליבנה, מנהלת מוזאון בית לוחמי הגטאות והאוצרת הראשית, "להדגים מעט ממה שאבד, ולהציג את החוסר העצום שהותירה השואה בעולם היהודי ובתרבות האנושית".

"אנטק צוקרמן, ממייסדי בית לוחמי הגטאות, אמר כי ראוי שמרד גטו ורשה יילמד בבתי ספר לרוח האדם ולא באקדמיה צבאית", המשיכה ליבנה. "המילים האלה היו ההשראה שלנו לשם התערוכה.

"השם מבטא את תמצית השקפתנו על האופן שבו יש להביא את סיפור החיים היהודי, לפני ובמהלך השואה, ולא רק את סיפור המרד. מבלי להבין את האנשים, את ההתמודדות, את היצירה, את השאיפות ואת התקוות, לא נוכל להבין את ממדי החורבן של תרבות שלמה שנמחקה".

מסיור בתערוכה אפשר להתרשם שנעשה מאמץ לקרב את בני הנוער לסיפור החיים בוורשה טרם השואה, עד לגירוש למחנות הריכוז וההשמדה. אבל נראה שהמאמץ הצליח רק בחלקו.

מתוך התערוכה. צילום: קרני עם-עד

במבואה של המקום מוקרנות על מסכי ענק סצנות מהעיר ורשה, תוך שימת דגש על תנועות הנוער החלוציות ועדויות של אנשים שחיו בעיר וגורשו ממנה. אלא שכמעט ואי אפשר להקשיב למילים הנאמרות בשל רעשי הרקע מהמסכים סביב. בלי הכתוביות המצורפות בכמה שפות, הסיפור לא היה נגיש.

גם המרחק המוגבל של המבקר מהמסכים מזמן חוויית צפייה לא נעימה, שמגבירה את הקושי להתרכז. בחללים השקטים יותר, המסודרים כאולם קולנוע זעיר, מוקרנים סרטים תיעודיים ברמה טכנית גבוהה המלווים בעדויות. אותן עדויות מוצגות בידי שחקנים ישראליים מוכרים, שלבשו את דמותם של אנשי התרבות והחינוך ומנהיגי המרד בגטו.

שפתם בסרטונים מליצית וגבוהה, לבטח לא שפתם של הניצולים, וגם הניסיון להפוך אותם לבני דמותם של האנשים האמיתיים אינה מוצלחת. בחללים שבהם מוצגים סרטים עם כיתובים בלבד, המצב טוב בהרבה.

מדובר בתערוכה מושקעת ומוכוונת מטרה, אבל כזו שמכה בעוצמה חזותית ולא מצליחה לייצר רגש והזדהות עם המיצגים. לצדה תוצג במוזאון עד סוף 2018 גם התערוכה "לזכרם: הילדים היהודים והצוענים שגורשו מהולנד ונרצחו", שהוצגה קודם לכן באמסטרדם. אוצרת התערוכה בישראל היא יערה גלאור.