רואים עליו. הוא לא מתרגש ולא לוקח ללב. כשהוא נכנס לחדר האוכל בפעם הראשונה, כמו תמיד העיניים של כולם התרוממו, ככה באוטומט, מהצלחות. הביטו בגבר הלא מוכר שנכנס לקודש הקודשים: חדר האוכל הקיבוצי.

הוא כבר מכיר את כל המבטים ואת המחשבות מאחוריהם. צילום: משה מילנר, לע"מ

הוא לא נראה כאילו הרגיש את המבטים ננעצים בו. על כל פנים, גם אם הרגיש - לא נראה היה שהתרגש. בשקט מרוכז, שליו, אסף את מגש הפלסטיק החום, השבור מעט בקצותיו, בידיו הגדולות, השעין אותו ביד אחת על המותן ובשנייה אסף אליו כלי אוכל.

צלחת חרסינה לבנה, כבדה, מערימת הצלחות שהילדים חששו לעבור לידה, פן תיפול צלחת ותישבר ברעש שיעיר עליהם את מבטי חדר האוכל כולו.

ואז מזלג, סכין חדה עם ידית חומה, מרוטה, של פלסטיק וכף. וניגש אל העגלה הראשונה שאחריה עמדו המבוגרת והצעירה, העייפה והנמרצת. זאת שהחיים כבר גמרו עליה, וזאת שבעיניים שלה יכול היה לראות שהיא רק מבקשת לקפוץ על עגלת החיים ולהתחיל אותם כבר.

המבוגרת נתנה בו מבט שואל. הוא הנהן לעברה, והעיף מבט על הצלחות שהיו מונחות על מדף הנירוסטה שמעל מגשי הבשר. צלחות של עוף, צלחות של קציצות מטוגנות, חומות אפורות, צלחות של משהו נוסף שלא הבין מה הוא וגם לא התעכב לתהות.

זה הרי לא משנה לו מה הוא אוכל. ביד בטוחה אסף אל המגש צלחת עוף וזכה מהמבוגרת למבט נוסף, של הכרת תודה על שלא שאל ולא ביקש ולא התלונן. ומהצעירה אולי קיבל מבט אחר, עמוק יותר, אבל לא רצה לחשוב על המבט ההוא.

והמשיך אל העגלה הבאה ובחר לו ירקות מבושלים בלי טעם ואז אורז שמן שיצק עליו רוטב, וסלט כרוב, ופרוסת לחם, ונעמד ליד האיש הקטן, המבוגר, שהציץ לו עמוק לתוך הצלחת ומתחת לאורז.

בדק אם החביא שם מתחת עוד משהו. לא, אני רואה שלקחת רק עוף, ושילם, ופסע אל ברזיית המים והסודה שליד הקיר עם האבנים הכחולות ברקע, ואז נזכר שלא לקח כוס.

הוא ידע שעכשיו הוא חוזר אל תחילת התור של הכלים ושוב יינעצו בו העיניים, אבל לא התעכב על הידיעה ההיא, כי הוא אחד שכבר התנסה בדבר או שניים. אחד שכבר חצה חדרי אוכל קיבוציים וגם כאלו שאינם קיבוציים.

והרים את הכוס הלבנה שניצבה הפוכה בתוך קבוצת חברותיה הכוסות הלבנות מחרסינה, ובמבט מתורגל הביט אל תוכה וראה שהיא מלוכלכת מעט. וכמי שהלכות חדר האוכל אינן זרות לו, כפי שכבר הבינו נועצי המבטים, הוא החזיר את הכוס, שוב הפוכה, אל המגש, והרים אחת אחרת במקומה, וגם היא היתה מלוכלכת.

וכך שוב, והכוס הרביעית שהרים היתה נקייה מספיק שיוכל לשוב איתה אל ברז הסודה ולמלא לעצמו כוס אחת שאותה שתה שם, ליד הברז, ועוד אחת לדרך, על המגש.

ונעמד מול האולם המלא מפה לפה, חיפש לו מקום לשבת. הנה מקום פנוי בשולחן כמעט מלא, והנה שולחן קטן ריק, ליד החלון הגדול הפונה אל הים. הוא, שכבר התנסה בדברים ושהלכות חדרי האוכל אינן זרות לו, מכיר את מבטם של הנערים שחושבים לעצמם, איך הוא יכול לשבת לבד? הוא לא מסכן? הוא מכיר ויודע את כל סוגי המבטים ואת כל המחשבות שמאחוריהם.

פעם גם הוא חשב ככה על הוותיקים שהיו יושבים לבדם בחדר האוכל, רק הם והעיתון שלהם. אם היה רואה את אבא שלו יושב ככה הלב שלו היה נצבט והוא היה ממהר להצטרף אליו, אבל לא היום.

אם יתאפשר לו, הוא כל כך ישמח על הרגע הזה שיוכל להתייחד עם העיתון ועם המחשבות. אבל שוב, גם היום, הוא ייאלץ לוותר על הרגע הזה, על העונג הקטן הזה, ולשבת לצד עמיתיו החדשים לעבודה, בשולחן המזכירות. ושוב - כל המבטים אליו.