הילה נולדה בקיבוץ נווה, בת בכורה להוריה, ולה אחות אחת, אילנה, הצעירה ממנה בשנתיים.

אביה, יליד קיל שבגרמניה, עלה ארצה כחלוץ לאחר שנרצחו הוריו באושוויץ, והגשים בנווה עם חבריולהכשרה. הוא ראה בקיבוץ את ביתו והיה פעיל מאוד. האב נשא בתפקידים מרכזיים, כגון מרכז המשק ומזכיר הפנים, שמהם שב תמיד לעבודתו הקבועה: רכז ענף המדגה.

היום הזה שחייב להגיע בחיי כל משפחה בקיבוץ. צילום ארכיון: סער יעקב, לע"מ

הוא היה אדם מחויב, סגור ומסודר, וחשוב היה לו מאוד מה אומרים עליו. חברי נווה היו ברובם עולים מגרמניה, מטרנסילבניה ומפולין. אמהּ, ילידת חלבּ שבסוריה, עלתה ארצה בילדותה לאחר ששכלה את הוריה ונאלצה לסייע בפרנסת משפחתה הענפה מגיל צעיר מאוד.

היא הגיעה בגפה לקיבוץ ונישאה לאביה. זמן קצר אחרי כן נולדה הילה, ולאחריה אילנה. האם אהבה את נופי נווה ואת רעיונותיו, אך החיים טבעו בה מזג קשה, והיא לא נקלטה בו כהלכה. לא נמצאו לה מקום עבודה קבוע ולא חברים, וכישוריה לא באו בו לידי ביטוי. היא סומנה בקיבוץ כעוף מוזר.

תקופת היותה של הילה ילדת גן הייתה מכוננת בחייה. היא הייתה ילדה שמחה. הגן וחצרו שימשו לה כר נרחב לביטויי החקירה והיצירה הטבועים בה. יחסיה עם הילדים היו תקינים, והיה לה טוב בחברתם.

אך אליה וקוץ בה.כשהיתה בת חמש וחצי הושיבו אותם הוריה מולם ושיתפו אותה בסוד נורא -הם החליטו להיפרד. מאז עברו עשרות שנים, ועדיין חרוטים בה טעמה הקשה ופרטיה של השיחה ההיא.

בשיחהההיא לא שאלו הוריה לרגשותיה ולא חיבקו אותה. הם ציפו ממנה, בכורתם, להבין את כובד הבשורה, שאכן הייתה חריגה ביותר בנוף נווה, ולקחת בה חלק. הם הבטיחו שינסו לשתף פעולה ביניהם כדי שהשבר יהיה קטן יותר, אך לא הצליחו לעמוד בכך. תהום נפערה תחתיה.

אך כשותפה לסודם, לא יכלה להפנות את תסכוליה כלפיהם, והפנתה אותם בעיקר כלפי עצמה. מאז שהוריה נפרדו חוותה הילה קשיים וסיוטי לילה, ולעתים התקשתה לשלוט בצרכיה.

בגן ובמשך כל שנותיה בבית הספר, עד כיתה י"ב, שנים שבהן למדה עלפי השקפת הקיבוץ המאוחד, לאדיברו "על זה". הנוהג היה שלא מדברים על מה שקרה למשפחתה. כשהילדים שאלו, היסו אותם, וכאשר ראו את קשייה, הסוו זאת.

הוריה לא הקימו להם קשרים זוגיים אחרים כל חייהם, ונשארו פרודים בנווה, לגדל בו אותה ואת אחותה. אמה נהגה להאשים ולתקוף את אביה בנוכחותן, אך הוא מעולם לא ענה לה בגסות.הוא נשאר מחויב לה באמת, כל חייו, וחילץ אותה בקביעות מהסתבכויותיה.

הוא חתם את רגשותיו ואת מכאוביו עמוק בתוכו, עד שנדמה היה לה, להילה, שחלקם צללו כעופרת במים אדירים. נראה שמשהו בפרקטיות שלו ייבש את שמחת החיים הטבעית של אמה, ומצבה הנפשי והחברתי הלך והידרדר.

***

זיכרון עולה בהילה: ליל חורף. ההורים, שהשכיבו את ילדיהם לשנת הלילה בגן, הלכו לבתיהם זה מכבר. הילדים ישנים, אבל היא מתקשה להירדם. היא הוזה שהיא עליסה בארץ הפלאות, נזכרת בעלילת הסיפור וחשה שגופה כאילו מתכווץ ומתרחב לחלופין. הדבר מפחיד אותה.

השמיכות המקופלות על הארונית שבמרכז החדר לובשות צורה של פרה רובצת, והיא חוששת שהפרה תקום ותפגע בה.

לרווחתה נפתחת הדלת,ושימע'לה, שכנו הטוב והעליז של אביה, נכנס לגן להציץ בבתו הקטנה ולוודא שלא חסר לה דבר. הילה מבינה מכניסתו בשעה זו שהגדולים היו הלילה באסיפת חברים או בסרט בחדר האוכל.

אביה מנהל בדרך כלל את האסיפה, ולכן הוא בוודאי נמצא בחדר האוכל. היא מבקשת משימע'לה, כמו בלילות קודמים, שיגיד לאבא שיבוא אליה לגן. שימע'לה אומר לה שינסה לומר לו. הילה יודעת שבדרך כלל הוא עומד בדיבורו, ואז אביה מגיע. עכשיו הילה ממתינה לאביה.

היא שומעת את נביחותיה של פגי, כלבת הזאב של השכנים של אביה, ושומעת את התנים שמעבר לגדר התיל הסבוכה עונים לה. השעון בגן הילדים מתקתק, אבל הפעם אביה אינו מגיע. ואז היא קמה, מהדקת למותניה את מכנסי פיג'מת החורף וניגשת אל מכשיר האינטרקום המותקן במסדרון, סמוך למנורת לילה צהבהבה.

המטפלות הסבירו לילדי הגן שהמכשיר מחובר למרכזייה בבית התינוקות, ושם נמצאת שומרת הלילה, היוצאת בכל שעה לסיבוב בבתי הילדים. ילד שקשה לו יכול לקרוא לה.

הילה מרימה את ראשה אל המכשיר הקבוע גבוה על הקיר, ואומרת לאפרכסת המתכת: "שומרת לילה, שומרת לילה, בואי אליי". ואז היא ממתינה. הילה כבר יודעת מניסיונה שלעיתים השומרת מגיעה כעבור זמן קצר, ולעיתים היא מתעכבת.

את מה שאירע בזירת בית התינוקות יכולה כיום הילה, לאחר שבגרה ועבדה גם היא בתורנות של שמירת לילה בקיבוצה, להשלים בדמיונה כך: באותה שעה יושבת שומרת הלילה עם שומר הלילה בנחת לארוחת לילה משותפת.

הם כבר סיימו את הסלט הקצוץ דק, ואת ביצת החביתה עם השמיר שהכינה השומרת, ואת הצ'יפס עם הבצל והעוף הצלוי שהכין שומר הלילה למען שניהם על פתילייה. עתה קינחו את ארוחתם בשתייה חמה ובפרוסות עוגה.

השומר הרווק, שהגיע משוודיה, עבד בענף המדגה. הוא סיפר לשומרת על צריף העץ המרווח של צוות המדגה שהוקם בתוךהסוּף סמוך לבריכות, על כלי העבודה הנמצאים שם, ועל כך שהוא משמש להם הן מטבח והןחדר אוכל. הוא תיאר את סירות המשוטים ששטים בהן הדייגים,ואחר כך שאל את השומרת: "את מארגנטינה?" "סי, מבואנוס איירס", ענתה.

היא סיפרה לו שהוריה שלחו אותה לבית ספר ציוני וכן לתנועה בארגנטינה. כשהתבגרה, היא עלתה עם חבריה לגרעין להגשים בארץ - כאן, בנווה. הם נשלחו אליו להשלמה מאחר שחל בו הפילוג בין תנועות האיחוד והמאוחד בשנת 1952, וכמעט מחצית מחברי הקיבוץ ובני משפחותיהם עזבו את קיבוצם לקיבוץ אחר. הארוחה התנהלה בנעימים.

שומרת הלילה כבר עמדה לתת לשומר מתכון מיוחד של דולסה דה לצ'ה- ריבת חלב שהיטיבה להכין - אלא שאז נזכרה שבתחילת הארוחה שמעה באינטרקום מהגן קול דק שקרא לה.

השומרת שיערה מיהי הילדה הקטנה, הנואשת, שקראה לה באינטרקום, ונזכרה שהוריה של הילדה נפרדו. רגש חם התעורר בה כלפיה, והיא אמרה לשומר: "תמשיך לאכול. בתיאבון. אני ניגשת לראות מה נשמע בגן".

היא התעטפה במעילה, הדליקה את פנס הכיס, ויצאה דחופה אל גן הילדים. בהגיעה לגן עברה בין חדרי הילדים, עד שראתה את הילדה שחיפשה. הילה שכבה בקצה המיטה לא מכוסה.

השמיכה נשמטה אל הרצפה. השומרת גחנה אל הילדה הישנה והיטיבה את תנוחתה במיטה. ואז הרימה את השמיכה, הניפה אותה, ופרשה אותה ברכות על גוף הקטנה. הילה חשה בשמיכה שנפרשה מעליה. השומרת באה אליי, היא חשבה באושר, נים־לא־נים. חום פשט בגופה, והיא שקעה בשינה טובה.

***

הימים חלפו לאיטם, ושום שינוי לא חל במצב הזוגיות של הוריה. היא חסה עליהם, לכן הפקיעה עצמה מחברת הילדים ובילתה את זמנה הפנוי בחברת הוריה, בעיקר במועדים ובחגים.

בתחילה האמינה שנוכחותה תשנה את רוע הגזירה ותקרבם זה לזה, ולאחר שהתבדתה כבר לא הצליחה לחזור ולהשתלב היטב בחברת הילדים.

הילה נקשרה מאוד לנופי נווה ולסביבתו. היא הכירה את העצים ואת הפרחיםבשמותיהם. את זאת לימדה אותה אמה,שבנעוריה למדה בחווה חקלאית ועבדה חלקית גם בענף הנוי של נווה. היא אהבה ללכת עם אביה אחר הצהריים אל בריכות הדגים המרוחקות.

הם היו יוצאים משער נווה ופוסעים יחד. דרכם התפתלה סמוך למרעה הזרוע ולרגלי התל שעליו הוקם בראשיתו קיבוצם, תל שבו נמצאו חרסים ועתיקות. אלו הועברו לטיפולו של חבר נווה, ארכיאולוג של התקופה הפרה־היסטורית,שהקים בקיבוץ מוזיאון קטן.

למרגלות התל זרם מעיין הסחנה שלהם, בתוך צמחיית נחל שריחות מתוקים של נענע וטיון דביק עלו ממנה. לבסוף הגיעו לבריכות שכונו בשמות של אותיות עבריות לפי סדר הקמתן, כגון בריכה א' אובריכה ו'. הן היו מוקפות סוּף ושיחי פטל קדוש, שנשאו בקיץ פירות מתוקים.

הילה נמשכה לבריכה ט"ו, שהייתה קטנה יותר ושימשה כבריכת דגות. הדייגים הניחו בה ענפי ברוש, עליהם הטילו הדגות ביצים, ומהן בקעו דגיגים. את הדגיגים טיפחו הדייגים עד שהגיעו למשקל הנדרש וניתן היה לשווקם.

בהגיעם לבריכות, נהג האב להתעכב סמוך לבריכה זו או אחרת כדי לבדוק את תקינותו של זרם המים שנשפך מהשיבר לבריכה, ואת הניקוז שלה, דרך מתקן בודד שנקרא הנזיר.

***

הילה שמעה מפי אמה שבילדותה בחלב, וכן עם עליית משפחתה ארצה בהיותה כבת שתים עשרה, לא נהגו לחגוג לה ימי הולדת. למרות זאת הקפידה האם, עם האב, לציין את ימי ההולדת שלשתי הבנות. היה זה יום של אחדות משפחתית ושמחה. הילה נזכרה בערגהבאחד מהם.

הסתיו הגיע, והיא כבר בכיתה ג'. בבוקר התעוררה לפני חבריה והבחינה בחדר המואפל, בכיסא המיוחד שניצב ליד המיטה שלה בבית הכולל, שבו ישנו, אכלו ולמדו בנווה. אביה ואמה הציבו אותו בלילה כשישנה כדי שישמח אותה כשתתעורר.

היה זה כיסא יום הולדתה, שחל באותו יום. בכל שנה הכינו לה הוריה כיסא מעין זה. קול נשימותיהם של חבריה הישנים נשמע בחדר. השעה מוקדמת, ותריסי החדר מוגפים. מבעד לתריס החלון המזרחי חודרות פנימה פניני אור דקות ונוצצות ומאירות מעט את הכיסא. דמות מפה פרושה על המושב ועל המשענת שלו.

בהתרגשות היא מנחשת שזו מפה ורודה. בגינת אביה צומח ורד ורוד נפלא. את הגינה היפה והגדולה המקיפה את ביתו שתלו אביה ואימה. האם תכננה אותה, ואילו אביה השקה וטיפח.

מסביב לגינה צומחת גדר מצמחי קריסה. הילה אהבה לשבת בה עם אילנה אחותה ועם הוריה, על דשא העלים הסיני, לשמוע סיפור ולשחק, והרגישה מוגנת. זה היה מזמן.

לאחר מכן היו לאמה צרות משלה, והיא הרבתה לכעוס על אביה ועליה. עד שעזבה את הבית. כמו הילה, גם הגינה היפה מרגישה בחסרונה של האם בביתם, והיא עצובה וקצת מוזנחת.

או אולי זו מפה לבנה? בפורים השנה החליטו הילה והאם שתתחפש לאסתר המלכה. אמה יודעת לתפור, ודאגה לה לשמלת משי לבנה ויפה שהגיעה כמעט עד לרצפה.

הייתה להילה חגורה נאה, ועל ראשה התנוסס בגאון כתר מוזהב. המלך אחשוורוש היה מיקי, בן שהיא אוהבת מכיתתה. יחד עמדו נרגשים במעגל הילדים המחופשים, והציגו בגאווה את תחפושות המלכות שלהם. היא הייתה מאושרת, ואביה לא נדרש לומר לה כהרגלו: "תזקפי ראש ותחייכי", כי היא עשתה זאת ממילא.

עכשיו נדמה לה שהיא צהובה־כתומה. היא אוהבת את הצבע הזה, המזכיר לה גביעים של נרקיסי בר. בחורף, בשבתות, נוהג אביה לקחת את אילנה ואותה לוואדי המערבי של הקיבוץ לראות נרקיסים. בוואדי זורמים מי גשמים וצריך להיזהר שלא להחליק על האבנים הרטובות.

היא הולכת בזהירות בין קוצים כפופים שנותרו מן הקיץ לבין צמחים ירוקים, ומגלה אחד לאחד את הנרקיסים הריחניים הצומחים שם. הנרקיס הוא גם הסמל של נווה, והיא אוהבת אותו במיוחד.

בשש וחצי בבוקר נכנסת המטפלת, פותחת את התריסים כדי שהילדים יתעוררו ויקומו, מחייכת אליה ואומרת: "מזל טוב". אור וציוצי ציפורים ממלאים את החדר. על מפה צבעונית מונחת צלחת נאה ובה עוגת התפוחים הטובה של אמה, ממתקים ומתנה.

המפה מקושטת בעלי נוצה של אספרגוס סיני מביתו של אביה. והיא יודעת: בארוחת הבוקר תטעם מהצלחת החגיגית, הילדים יברכו אותה, והכיסא יישאר ליד מיטתה כל היום.

אחר הצהריים, כשיישלחו הילדים לבתי הוריהם, תלך להוריה שימתינו לה ולאחותה, בוודאי בבית אבא, ואז יחגגו לה יום הולדת. תחושה טובה מציפה אותה: כיסא יום הולדתה עושה אותה למלכה, הוא משמש לה אי ארעי, מעין חוף מבטחים. היא מרגישה ביטחון ושלווה בעולם העוטף אותה.

***

מגן הילדים עלתה הילה לכיתה ב',שכן כיתה א' הייתה במסגרת הגן.הגננת שלה נעמי הייתה גם מורתה הראשונה בכיתה ב'. היא חיבבה את נעמי, צעירה בת עדות המזרח, שהגיעה לנווה עם כמה מאחיה כילדי חוץ.

נעמי הייתה בקשרי אהבה עם בן משק בשם אורי, שהצטרף אליה לפעולות והרבה לשעשע את כיתתה. הלימודים ריתקו את הילה, והייתה לה שוב ארץ חדשה לחקירה. נעמי לימדה את ילדי כיתתה מהספר "תינוק בא לעולם", על ההתפתחות המינית ועל הלידה.

לאחר מכן שמעו בהמשכים את ספרה של מירה לובה "אי הילדים". עלילת הספר ודמויותיו, לקול קריאתה הנעימה של נעמי, כבשו את ליבה ואת מחשבותיה של הילה.

הם העמיקו, בסיפור ובד בבד היה להם אי ילדים משלהם. היה זה שטח מעוגל ונפרד בין בריכות הדגים של נווה, ובו סדריות ואיקליפטוסים חסונים, שקרצו להילה שתטפס עליהם.

הם היו יוצאים לאי ומבלים בו עם מורתם. האי היה מוקף בתעלת ניקוז של מי הבריכות. בתוכה חיו דגים, ובגדותיה סוף ופטל. אורי נהג להצטרף לטיולים, עשה לו חליל מקנה מצוי והיה מנגן בו, ובאי הם בנו מתקנים שונים.

הצגת סיום שנת הלימודים הייתה לפי הספר "אי הילדים". היו לה כישורי משחק טובים, ונעמי הציעה לה לשחק את הקופיפה ביבי, שילדי האי מאמצים. אך להילה היה חשוב להיות כמו כולם, ולכן ביקשה לשחק דמות של ילדה. ניתן לה תפקיד דיאנה, ילדת הקרקס. תפקיד הקופיפה הועבר לילדה שמעמדה החברתי היה נמוך משלה, ושלא יכלה, או אולי לא רצתה, להתנגד לו.

***

לימים עברה הילה לקיבוץ חרמונים, שם הקימה את משפחתה, ושם היא והאיש שלה מתגוררים גם כיום. כשלימדה וחינכה את כיתה ו', נתקלה בהצגה של דמות קוף. הדבר אירע כשהייתה בהרצאת שטח מרתקת עם הילדים, והמדריכה ביקשה שמישהו ישחק קוף.

מאחר שכולם סירבו, כרעה המטפלת שעבדה עמה על ארבע, והחלה לקפוץ ולכרכר תוך כדי שעיוותהאת פניה והשמיעה צרחות כשל קוף נרגש. איש מהנוכחים לא לעג לה. להפך, היכולת שלה להשתחרר ולהשתטות גרמה לילדים ולהילה לחוש כלפיה קירבה והערכה.

כיום רוצההקופיפה שבהילה לצאת לחופשי, אך עדיין לא הגיעה לזאת. ייתכן שבכתיבתה היא מצליחה באופן מדויק יותר להישאר נאמנה לעצמה. שם היא מרשה לעצמה לטפס ולהשתובב על העצים שהיא בוראת בדמיונה.