חמש בבוקר. חושך מוחלט. רק עמודי התאורה מצליחים להאיר מעט את מדרכות הקיבוץ מבעד לערפילי האשמורת האחרונה. זו השעה שבה בדרך כלל יוצא אמיר לריצות הבוקר שלו.

תמיד היה משהו שמנע ממנו לאתגר את עצמו קצת יותר. צילום המחשה: שאטרסטוק

הפעם העמידה בפניו תוכנית האימונים אתגר לא פשוט: ריצה של עשרים קילומטר בקצב כזה שיביא אותו לידי סיום מעט לפני השעה שבע.

אבל אמיר פצוע. שוב הוא פצוע. גם באימונים לריצת המרתון הראשונה שאליה התאמן, ולבסוף רץ אותה, הוא נפצע. אז היתה הפציעה בברך ימין. הפעם היא בברך שמאל. "דלקת בגיד", אמר הפיזיותרפיסט, "אבל זאת תגובה נורמלית לעומס יתר על הגוף".

עומס יתר על הגוף. המשפט הזה הדהד במוחו של אמיר כל אותם חודשים מאז האבחון הראשון והטיפול שבא אחריו.

לְמה בדיוק התכוון הפיזיותרפיסט כשדיבר על עומס יתר על הגוף? האם היתה כאן רמיזה שהיא מעבר להתייחסות הישירה לאימונים השונים, הרהר אמיר, או שהכל היה מקצועי בלבד?

כך או כך, אין זה משנה. לאמיר יש מטרה, והיא ריצת המרתון השנייה בחייו. אומרים שספורט הריצה למרחקים ארוכים דורש אופי מיוחד מהספורטאים המתחרים בו, גם אם הם לא מקצוענים.

בכל זאת, מדובר בהשכמה מוקדמת, לפעמים מוקדמת מאוד, בשמירה על תזונה מאוזנת, בהקפדה על מספר אימונים מסוים בשבוע - לא עניינים מובנים מאליהם.

לכאורה נראה שמדובר במציאות שאנשים מן המניין לא היו רוצים להתמודד איתה. למה להם? בסופו של דבר, נוח הרבה יותר להגיע בתום יום העבודה לספה שבסלון, להדליק את הטלוויזיה ולהישאב לתוכה. להתמכר לכלום. ואפשר פשוט לצאת ולהתחיל לרוץ.

אבל למה אני נפצע שוב ושוב, המשיך אמיר לשאול את עצמו. למה יש סביבי כל כך הרבה אנשים, מבוגרים יותר או פחות, שרצים ורצים ונראה כאילו אין להם דאגות בעולם?

ובעצם, למה שידאג? יש לו, לאמיר, בית שבנה בשכונת הבנים הממשיכים בקיבוץ. הוא עצמו אינו בן קיבוץ, אבל השתקע כאן בעקבות נישואיו לבת המקום, והחליט להישאר למרות הגעגועים לעיר הולדתו חיפה.

יש לו אשה ושני ילדים חמודים, מתוקים, שהוא אוהב כל כך. הוא עוסק במקצוע שבחר ושאותו למד. וגם חייו מלאים, עד כמה שאפשר, בתחביבים שאנשים לפעמים שוכחים לאמץ. אבל הפציעות, מה יהא על הפציעות?

"אולי תוותר על המרתון הפעם, שלא תפגע בעצמך?" ניסתה אשתו לשכנע אותו ואת עצמה שעליו להימנע מהריצה הארוכה ההיא, ששמה בלבד מצליח להרתיע רבים. "תשעים אחוזים מתוכנית האימונים שלי כבר אחריי", ענה לה בנחישות. "אין סיכוי שאוותר. מה שיהיה - יהיה".

כל חייו כאילו גרם לעצמו לפציעה, כאילו בנה בעצמו את המחסומים, וכשהיה לו נוח לוותר - פשוט ויתר. כשלא היה לו נוח להתמודד, היה טוען שנפצע ויושב בצד. הריצה, וזר לא יבין זאת, כאילו הביאה את גופו, אבל בעיקר את מוחו, למקומות שמעולם לא חשב שיוכל להגיע אליהם.

יש משהו מיוחד בריצה. פעם שאלה אותו אחת מחברות הקיבוץ אם מבחינתו מדובר במדיטציה תוך כדי תנועה. האמת היא שהוא מעולם לא חשב על זה כך, אבל באמת היתה זו מעין מדיטציה. רק אתה, הביגוד שעליך והדרך. רק תתחיל לרוץ, ואתה כבר תדע לאן צריך להגיע.

לכן כנראה כה אהב את הריצה. וגם את הפציעה. כי היה משהו מחיה בפציעה, כאב הגורם לך להרגיש שהנה אתה חי. שרירי גופך, מפרקיך, הגידים - כולם עובדים כמכונה משומנת אחת המנסה לעמוד באתגר.

ומנגד, זה גם מה שכמעט שבר אותו. הפחד שהמכונה שהוא בנה, או חשב שבנה, שוב לא תעמוד באתגר. כי תמיד היה משהו שמנע ממנו לאתגר את עצמו קצת יותר. אבל זהו, מכאן אין דרך חזרה.

***

יום המרוץ הגיע. ארבעה חודשים של הכנה, יותר מאלף קילומטר של כביש, של דרכי עפר ושל עשב מאחוריו. טבריה מעולם לא נראתה לו כה כובשת.

והעיר האפרורית הזאת, הזכורה לרוב הישראלים מסרטי אבא גנוב עם יהודה ברקן, לבשה לפתע חג כשאלפי רצים הגיעו לרוץ ברחובותיה ולאורך חופי הכינרת בחגיגה של צבעים, זיעה, גשם, שמחה, עצב ואומץ. הרבה אומץ.

כי כשאתה נפצע, בכל הזדמנות שאתה מחפש לכבישת היעד הבא, אתה גם חושש. הפחד מקנן בך גם בלי שתרגיש. אתה מרגיש את הכאבים בברכיים בשבוע שלפני, ביומיים שלפני, וגם בבוקר שלפני.

אבל עכשיו, על קו הזינוק, כבר אין לאמיר לאן לברוח. מכנסי הריצה מלאים בג'ל הנוזלי הזה שספורטאים צורכים, כזה המעניק לך אנרגיה רגעית אבל לא באמת משביע אותך. מים הוא יקבל בדרך, אבל תעוזה ואמונה הוא יוכל להביא רק מתוך עצמו.

"שלוש, שתיים, אחת!" הצופר צפר. יוצאים לדרך. הקילומטרים הראשונים עוברים בצורה חלקה. הנוף של הכינרת ושל הקיבוצים סביבה סגרירי ויפה. הקילומטרים הראשונים תמיד מתחילים טוב. הבעיה מגיעה אחר כך.

בינתיים גם קצב הריצה שלו, כמו קצב החיים, מראה על מהירות לא גבוהה. מצחיק עד כמה הריצה היא בבואה למי שאתה. גם כאן אמיר בוחר שלא להגביר מהירות, חושש ממה שעלול לקרות לו בהמשך הדרך. אולי כוחו לא יעמוד לו והוא יתמוטט באמצע, בדיוק כמו שקרה לו בריצה ביוון.

או שיתממש הפחד הגדול ביותר שלו, והוא יצליח. ואז כוחו, אבל בעיקר מוחו, יראו לו שהוא מסוגל לכל דבר אם רק ירצה, אם רק יאמין בעצמו.

21 קילומטרים מאחוריו. חצי המרחק. הוא כבר רץ מרחקים כאלה בעבר. הגוף מתחיל להישחק מעט, להתעייף, אבל זה טבעי. עוד שקית ג'ל מתרוקנת לתוך גופו הרעב לנוזלים ולאנרגיה. בעיקר לאנרגיה.

הנה חולפים על פניו בקילומטר השלושים כמה חברים שהתאמנו איתו בחודשים האחרונים. "כל הכבוד!" הם צועקים זה לזה בחיוך, מעודדים, תומכים. לכל אחד מהם רצון כן ועז לסיים הכל ולנסוע הביתה.

דווקא כאן החל אמיר ליהנות. גופו כבר לא כאב לו, ופתאום הכל נראה אחרת. בקרב הרצים מוכר היטב המושג "קיר", מכשול דמיוני המתרומם אל מול עיניך ומנסה למנוע ממך להמשיך לקו הגמר. פוגשים אותו בכל מיני נקודות לאורך המסלול. אבל כאן הקיר לא היה. הוא נשבר.

הנה הבתים של טבריה מרחוק, התעודד אמיר. זה אומר שעכשיו אני קרוב ממש. עוד קצת וזה נגמר. נשארו לו שמונה קילומטר לסיום. אבל אלה תמיד הקילומטרים הקשים ביותר.

מצד אחד, 34 קילומטר מאחוריך, אך מן העבר האחר - 45 דקות קריטיות של ריצה עוד לפניך, והעובדה הזאת עלולה לגמור אותך בו במקום.

במצב הזה, של ריצה הנמשכת כבר יותר משלוש שעות, לאנשים הנשברים אחרי 34 קילומטר מסתיימת הריצה. פשוט כך. הם יכולים להמשיך בזחילה, או בהליכה, אבל לריצה הם כבר לא יחזרו.

ואמיר עייף, אבל עדיין נהנה. 37 קילומטר. רק עוד חמישה עד לקו הסיום. אבל הרגליים אינן מחזיקות. הגוף חלש. אמיר בודק בכיסים, ואפילו תמר לא נשאר לו. הוא שוקל לעצור, לעבור להליכה, לתת לגוף לנוח. כמו שעשה ביוון ובקפריסין.

עד היום הוא כועס על עצמו על כך שלא נלחם שם, בחו"ל, ועל כך שהרשה לעצמו להיכנע למזג האוויר החם. ומזג האוויר אכן היה חם. אבל האם אכן לא יכול היה להילחם קצת יותר על עצמו, על רצונותיו? על מי שהוא שואף להיות?

המחשבות אינן מרפות. ופתאום הוא שומע את שמו ממרחק. "אמיר, כל הכבוד! עוד קצת, עוד קצת! אמיר, תחזיק מעמד!" הוא נושא עיניו ומזהה את החברים מהקיבוץ, מהבית. הם הגיעו להפתיע אותו לקראת קו הסיום. הם היו זריקת המרץ שכה היה זקוק לה.

"קדימה, אנחנו איתך, עד הסוף" קראו לו. וכך היה. את שני הקילומטרים האחרונים לא ישכחו זקני טבריה וצעיריה לעולם, כי המחזה שנגלה לעיניהם לא היה מחזה שכיח, אפילו לא במדרכות הקיבוץ.

קבוצה של עשרה אנשים, מקצתם בבגדי ספורט ואחרים בג'ינס ובסווטשרט, רצים במעגל סביב אדם אחד - עייף, רעב, כמעט שבור - עם חיוך גדול על הפנים, אף על פי שזה עתה עמד לסיים ריצה של 42 קילומטר ועוד 195 מטר.

"כל הכבוד לו. תראי איך הוא מחייך, ועוד אחרי שסיים את הריצה הקשה הזו", אמרה מרים לחברתה אלונה והמשיכה להריע. ומרים יודעת דבר או שניים על חיים קשים.

ואמיר חייך, כי הוא הבין בפעם הראשונה את הדבר שרבים אולי יודעים בתוך תוכם, אך אינם מפנימים ואינם מיישמים בחייהם. אמיר ידע שעם אנשים אוהבים סביבך, ובעיקר עם אמונה בעצמך, אתה יכול להשיג כל דבר בחיים.

כי החיים עצמם הם מעין ריצת מרתון, וכולנו ספורטאים. רק צריך לדעת לבחור את המסלול הנכון ולרוץ עליו כל הזמן, עד שתפגוש בדרך את האנשים הנכונים שילוו אותך לכל מקום שאליו תרצה להגיע. גם אם זה קו הגמר של מרתון טבריה.