נחשון לוסטיג, בן קיבוץ נחשון, עזב את הארץ ב-1975 ומאז הוא חי בסן פרנסיסקו שבארה"ב. ב-1995 פרסם ספר בשם "שיר ערש האילם", ובו ראיונות עם בני קיבוץ שפגש בסביבת מגוריו.

עטיפת הספר

באותם ימים, שנים ספורות לאחר שהלינה המשותפת עברה סופית מן העולם, אך למעט שיטת הלינה קיימו עדיין רוב הקיבוצים אורח חיים שיתופי, השתלב הספר היטב בשטף של ספרים, מחזות, סרטים ומחקרים, שתיארו את הקיבוץ כמקום הנורא והאכזרי ביותר עלי אדמות.

אני מניח שנחשון מודע למתרחש כיום בתנועה הקיבוצית, אך הרושם המתקבל מקריאה בספרו החדש הוא שרגשית, לפחות, המחבר חי עדיין בתקופה שבה נראה הקיבוץ השיתופי כצורת חיים שאין ערעור על חוסנה ועתידה.

כבן קיבוץ המביט אחורה באהבה וכיום סב לנכדות בקיבוץ שהשתנה, עלי לומר שעייפתי משפע החבטות הניתכות על הקיבוץ של ימי ילדותי, לא רק משום שהחוויה שלי מאותם ימים שונה, אלא משום שלטעמי, הגל הזה מיצה את עצמו ואין לו עוד דבר חדש ומעניין לומר.

הספר הוא מעין אוטוביוגרפיה המחולקת לסיפורים קצרים, שרובם עוסקים בימי הילדות בקיבוץ והאחרונים שבהם מתרחשים בסן פרנסיסקו.

אם כשמדובר במחקרים החידוש הוא תנאי נדרש להצדקת קיומם, יצירה אמנותית אינה נדרשת בהכרח לחדש ובלבד שתתגלה בה יכולת אמנותית. מבחינה זו, לדעתי, התוצאה בספר שלפנינו בינונית למדי.

שפתו של נחשון עשירה, אך יש בכתיבתו עירוב בעייתי של מישלבים. דווקא במשפטים של דיבור ישיר, שבהם נדרשת שפה דבורה, משתלבות מילים ממישלב גבוה. גם העריכה הלשונית יכלה להיות קפדנית יותר.

הזעם המניע את נחשון ככותב פוגע ביכולת לצייר תמונה מורכבת ורבת פנים, יכולת שאין לוותר עליה ביצירה אמנותית. מבחינה זו בולט לטובה סיפור על דודתו של המחבר, שאין בו ביקורת על הקיבוץ ולכן הוא אנושי ורך יותר. בעיה נוספת היא שילוב של פרשנות וניתוחים פסיכולוגיים בתוך הסיפורים.

מי שבוחר להעביר מסרים באמצעות שימוש בכלים אמנותיים, אמור להניח לאמנות להביע את עצמה. השילוב בין אמירה אמנותית ואמירות בעלות אופי שכלתני אינו עולה יפה.

הסיפורים בחלקו האחרון של הספר, המשוחררים (פרט לאחד) ממשא הנקמה שנחשון נטל על עצמו, מעלים את השאלה האם אכן הקיבוץ השיתופי היה המקום האכזרי ביותר על פני כדור הארץ, או שמא יש בעולם פינות אפלות יותר.

נחשון לוסטיג, "כרטיס הלוך בלבד", הוצאת אוריון, 2017