כמה חשובה הפעילות החברתית. שיחת קיבוץ בנגבה, צילום: ארכיון נגבה

הצצתי בזהירות מבעד לקפלי הפרגוד. ראיתי את אבא. הוא עמד מאחורי השולחן שלו - נמוך, רציני ומודאג מאוד - וביקש, כשהוא רגוע בינתיים אך כבר עם סיגריה בידו, את תשומת ליבם של החברים.

"חברים", הוא אמר בקולו העמוק אפוף העשן, "התכנסנו כאן הערב לאסיפת קיבוץ שלא מן המניין, כדי לדון בקובלנתו הפרטית של חברנו אריה בקר. אריה, רשות הדיבור שלך".

"חביירים יקרים", לחש אריה בקול רועד, "כולכם יודעים שאני, אריה בקר, כל חיי אופה פשוט ותו לא. והנה, מצאתי את עצמי מתמודד פתאום עם פרובלמה מסובכת המתרחשת בחצרנו הקטנה בימים האלה ממש.

"לפני שבוע פרצו כמה שייגעצים משלנו למאפיה שלי. שברו המנעול בכוח, השודדים הקטנים, וגנבו שישה כיכרות לחם לבן שאפיתי במיוחד לארוחה של ערב שבת. סקנדל עשו לי הפעצוואטס האלה, סבוטאז'.

"נודע לי אמנם שכבר באו הבנדיטים על עונשם, אך הם כנראה אינם מסתפקים במעשה ונדליזם אחד. הנה, כאשר באתי למאפייה האהובה שלי אתמול לפנות בוקר, מצאתי בתיבת ההזמנות ציור נורא. מאז, חביירים יקרים, אין לי ולו רגע אחד של מנוחה".

לחרדתי הרבה שלף אריה מכיס מכנסיו גיליון נייר מגולגל ופרס אותו לרווחה, הראה אותו קודם לאבא, ואחר כך לכל היושבים באולם הצפוף.

למשך כמה שניות שרר בחדר האוכל שקט מוחלט, ואז פרצה מהומה קולנית אדירה. ממקום מחבואי ראיתי את אבא מכסה בידו על פיו, אולי כדי להסוות את מבוכתו, או אף גרוע יותר, את כעסו, אך אז ראיתי את עיניו החכמות צוחקות, ונרגעתי.

זמן קצר קודם לתחילת האסיפה חמקתי בשקט מבית הילדים ורצתי לחדר האוכל. החלטתי שעליי לשמור על אבא, שהילת דאגות אפרפרה ריחפה מעל לראשו מאז נבחר לשמש מזכיר הקיבוץ. שפוף נכנסתי לאולם הקטן, ומצאתי לי מסתור בטוח בין רגליו העבות של הפסנתר הישן, המכוסה בפרגוד בד אפור ששוליו הרכים מלטפים את הרצפה הקרה.

אבא דפק בידו שוב ושוב על השולחן, ורק בקושי רב הצליח להסוות את חוסר הסבלנות שלו ולהרגיע את הרוחות. הוא ביקש מאריה להמשיך בדבריו.

"והנה, את החוצפה שלהם ראיתם בעצמכם", אמר אריה והשתעל בהתרגשות. "ציירו הילדים את מגרש החנייה הראשי בחצר הקטנה שלנו, שסובבים אותו כמה מבתי המלאכה וענפי השירות החיוניים לנו ביותר.

"אפילו במספריים טרחו השוואנצים האלה לסמנם, שלא יימצא חס וחלילה שום מקום לטעות. הביטו שוב בקריקטורה המכוערת הזאת, הביטו וראו: 1 - הסנדלריה. 2 - החשמליה. 3 - אספקה קטנה. 4 - המחלבה. 5 - המאפייה. 6 - הנגרייה. 7 - המסגרייה. 8 - הזגגיה.

"ומה כתבו החוליגנים הקטנים במרכז הדף בליבו של מגרש החנייה?" שאל אריה, השפיל את עיניו ומחה בידו את שפמו הסמור. "נו, מה כתבו? ועוד באותיות של קידוש לבנה.

"הנה ראו זאת שוב במו עיניכם. כיכר הש... כיכר השמ... היעלה על דעתכם חביירים, שאני, אריה בקר, נכדו של הנחתום הנודע רֵבּ ליאו בקר מווילנה, היא 'ירושלים דליטא', המכונה בפי הפרזיטים הקטנים שמ...? האם חושבים אתם חביירים, שבניוּמין הזגג הוא שמ... או מושיקו, המסגר החרוץ?

"ומהי אשמתו של שייע, שהוא סנדלר פשוט וצנוע ועורך העלון של קיבוצנו, שזכה לכינוי גנאי נורא זה? האם פשט החינוך רגל? האם הכול הפקר? את הביצים הייתי מולק לשוואנץ הקטן שצייר את זה, את הביצים", הוא שאג פתאום בחמת זעם, השתעל ושלח את ידו בתנועה סיבובית נמרצת לעבר מפשעתו, ואז שב כפוף אל כיסאו וצנח עליו באפיסת כוחות.

צעקות מחאה נרגשות עלו מיד מכל עבר. אבא היכה בידו בכוח על השולחן. הרעש בחדר האוכל היה כעת כה עז, עד שאפילו שייע הסנדלר, שנמנם כמו תמיד ליד הפסנתר, התעורר וזקף את ראשו. "מה קרה, מה קרה?" הוא שאל בשקט, ומיד שב ונרדם.

שׂרוע מבוהל מתחת לפסנתר גוננתי בשתי ידי על קִדמת מכנסיי, וצמצמתי עוד יותר את החרך הצר בפרגוד. נשימתי נעצרה כשראיתי שבוריס מרקוביץ' הצדקן זקף את אצבעו המחמירה, וביקש את רשות הדיבור.

להרף עין נדמה היה לי שמבטיהם של כל היושבים באולם מכוונים עכשיו רק אליי - השוואנץ הקטן הנחבא מתחת לפסנתר. ומבלי שייאמר שמי במפורש, יודעים הכול שאני הוא הילד הנורא האחראי לציור הנתעב הזה.

אפילו לעכביש שׂעיר ועקום רגליים הייתי מוכן להידמות עכשיו, ולהיעלם לעולם ועד בסבך הקורים האפורים המתוחים להם שתי וערב בין רגליו המגושמות של הפסנתר.

***

בוריס מרקוביץ' הצדקן הוא לדעתי האיש הכי מפחיד בקיבוץ. רגליו הדקות מתארכות כמעט עד אמצע בטנו, מה שאינו מפריע לידיים שלו להשתלשל כמעט עד ברכיו. אוזניו דומות לקונכיות ענקיות, וכאשר הוא מטיף מוסר הן מאדימות ומתלהטות ונעות לפנים ולאחור כאוזניו של פיל מרוגז.

"אריה בקר צודק", התיז בוריס את מילותיו וחרש את האוויר הסמיך, רווי עשן הסיגריות באצבעו הזקורה כסכין. "מה שוות כל התֵזות והתיאוריות החינוכיות שלנו? במקרה הזה נחלנו כישלון חינוכי קריטי, כישלון מדרגה ראשונה. והצדק? הצדק חייב לצאת לאור.

"הילדים האלה התנהגו כאספסוף פרוע, פגעו בחברינו שצדיקים ועמלנים הם כולם, ולכן יש לעצבם בחינוך מחודש. אולי להעמידם לדין או להסגירם למוסד לעבריינים צעירים. זהו הרגע האחרון לבער את הנגע, ללמדם מהי דרך ארץ ומהו דין צדק, כפי שכבר נאמר במקורותינו: 'צדק צדק תרדוף'".

קפוא ומפוחד חשתי את לבי הולם בחוזקה. פעם, לפני כמה שנים, פרצה אצלנו מלחמה אמיתית. צלפים ירו על בתי הקיבוץ מהגבעות הירוקות שמעבר לכביש, וקליעים חלפו מעל ראשינו בשריקה מאיימת ונתקעו בגזעי הברושים.

פחדתי אז פחד נורא. אני זוכר אפילו שרעדתי קצת מרוב פחד. אבל עכשיו פחדתי באמת. פחד שצף ועלה מהעומק הכי עמוק של הלב. מוסד לעבריינים צעירים, הבזיקה מחשבה מהירה בראשי, וכבר ראיתי את עצמי בדמיוני כלוא בכלוב ברזל צר מידות ובננה ירוקה תחובה בפי.

"מחובתנו למצות איתם את הדין, להראות לילדים שיש דין ויש דיין", המשיך בוריס להמטיר אש וגופרית. הוא הוציא מכיסו ממחטה אפורה, קינח את אפו ובדק בעיון את הממצאים. "יש להקים בית דין של צדק!" זעק בכל כוחו, מנסה לגבור על הצעקות הרמות שהרעידו את האולם הקטן.

"איך אתה מדבר? גועל נפש!" "מה אתה, צדיק הדור? טלית שכולה תכלת?" "ומה עם הילדים הצדיקים שלך?" "טול קורה מבין עיניך!" "אין הגמל רואה את דבשתו!" "מי שיש לו חמאה על הראש, שלא יעמוד בשמש!"

שמעתי מכל עבר קריאות נזעמות, ולא תמיד הבנתי את משמעותן. אבא אמר לי פעם שבוריס מרקוביץ' הצדקן הוא צדיק עד כדי גועל נפש, אך רק עכשיו נדמה היה לי שאני מבין סוף־סוף את כוונתו.

בחסות סערת הוויכוחים והרעש בחדר האוכל הצצתי בחופזה בשעון הקיר, וראיתי שהשעה היא כבר עשר וחצי, ושמתחיל להיות ממש מאוחר. מתחת לשעון, בפינת חדר האוכל, ראיתי לפתע את אפא כץ.

הוא ישב לו ליד אחד השולחנות, לגמרי לבדו, מגולח למשעי, מסורק ומצוחצח, ואכל במתינות וביסודיות את ארוחת הערב שלו. מגדל של פרוסות לחם התנשא בתלילות ליד צלחתו העמוסה כל טוב.

לפתע הוא הדף את כיסאו לאחור, התקרב לאבא ונעמד לידו. שקט מתוח השתרר מיד באולם הדחוס. כולם בקיבוץ - אפילו אנחנו, הילדים - ידענו שאפא כץ אינו מהסס אף פעם להביע את דעתו, גם - ואולי בעיקר - אם היא מקובלת רק עליו.

"חברים", אמר אפא, "אסור לעשות הכללות ולהשתמש בכינויי גנאי, וברור שאין להצדיק בשום אופן את מעשי הילדים. עד כאן הכול נכון. אך בואו נאמר פעם אחת את האמת. השירות בחלק מבתי המלאכה שלנו יותר ממרגיז מאוד.

"כשאתה מבקש כמה מסמרים, הנגר שולח אותך ללקט מסמרים עקומים בפינת הנגרייה. לתיקון חלון שבור אני מחכה לעיתים חודש ויותר. כדי לקבל נורה חדשה בחשמליה עליך להביא כהוכחה את הנורה השׂרופה.

"ואם אבקש במאפייה איזה כיכר לחם לבן לטובת עובדי הפלחה, לא אקבל בעד שום הון שבעולם אם לא אתחייב מראש להביא משהו מהשׂדה בתמורה, ראש חמנייה למשל, או כמה קלחי תירס טריים. והטנדר דודג' הירוק של הבניין", הוא הרים פתאום את קולו, "הוא יכול לעמוד בפינה שלו במגרש החניה אפילו שבוע ימים בלי לזוז, אך אם רק תבקש אותו לאיזו נסיעה קצרצרה, אפילו תקפוץ עד לב השמיים - לעולם־לעולם לא תקבל אותו".

***

דווקא במהומה העזה שחוללו דבריו הנכוחים של אפא שקעתי בתרדמה קלה, ובה שמעתי־לא שמעתי עוד עשרות חברים שביקשו להביע את דעתם. הם התווכחו ונכנסו זה לדברי זה בצעקות ובקריאות ביניים לעגניות, אשר שצפו להן גלים־גלים בראשי אפוף השינה.

וכאשר פקחתי סוף־סוף את עיניי, לא זכרתי לרגע היכן אני נמצא. מטושטש ומבולבל שלחתי מבט מהיר לעבר השעון, וראיתי רק מחוג אחד. לאחר רגע או שניים הבנתי שהתעוררתי בדיוק בשעת חצות.

היה זה גם הרגע שבו ראיתי את שלמה רוזן מניף בקלילות יד קפוצת אצבעות, במין שוויון נפש השמור רק לאנשים חשובים באמת, ומבקש את רשות הדיבור במהלך הטקסי הקבוע שחזר על עצמו בכל האסיפות. כולם דיברו, התווכחו וצעקו, עד ששלמה הרים את ידו, ורמז בכך שהגיעה העת לסכם את אסיפת הקיבוץ ולגשת להצבעה.

באסיפה הראשונה שבה התחבאתי מתחת לפסנתר, התקיים דיון נוקב על הצורך הדחוף בהבאת אינסטלטור שכיר. "פעם היינו מעמד הפועלים", צעק אז אבא בזעם רב, ופניו האדומות רטטו מהתרגשות. "עכשיו הפכנו אנחנו בעצמנו למנצלי עובדים שכירים".

האסיפה ההיא נתמשכה עד לאחר חצות, והייתה לי אז הרגשה כאילו לא תסתיים לעולם. עד ששלמה ביקש את רשות הדיבור, הציע מה שהציע, וכולם קיבלו את דעתו.

גם עכשיו, בדיוק כמו אז, הניח שלמה בשלווה את מקטרתו הכבויה על השולחן שלפניו, קם לו בנחת, חייך בשקט ובשביעות רצון, משך בתנועה שגורה את מכנסיו השמוטים והעלה אותם כמעט עד גובה בתי שחיוֹ.

שלמה הוא האיש הכי חשוב בקיבוץ שלנו, ואפילו בהליכתו שופעת הביטחון, הזחוחה מעט, ניתן לראות שהוא איש העולם הגדול, אדם היודע מה רבה השפעתו על חבריו.

"חברים", הוא אמר בשקט וחייך את חיוכו הפייסני, החכם והמרגיע, "נדמה לי שהרחקנו לכת. לא ונדליזם, לא סבוטאז' ולא קטסטרופה קרו לנו, ודאי לא מוסד לעבריינים צעירים. הילדים - הרי משלנו הם, וסתם חמדו להם לצון. מעשה קונדס עשו ולא יותר. אני מציע בזאת שנאפשר למחנכים שלהם לטפל בבעיה בשקט ובחוכמה. אני בטוח שהם יעשו זאת על הצד הטוב ביותר".

"מי בעד ההצעה של שלמה", שאל אבא מיד ויער של ידיים התרומם בשמחה. "ההצעה התקבלה ברוב קולות מוחלט. לילה טוב", אמר אבא, נעל את האסיפה והדליק עוד סיגריה.

המתנתי בסבלנות מתחת לפסנתר עד שכיבו את האור בחדר האוכל, ורק אז זחלתי החוצה ודילגתי בין שלוליות הגשם לבית הילדים. שייע, ראשו עטוי הקסקט שמוט על חזהו, המשיך לישון בשקט עטוף במעילו הכבד.

למחרת, השכם בבוקר, יצאנו לטיול בחיק הטבע עם המורה שלנו אליעזר. בדרכנו לחורשה שמעבר לכביש חצינו את מגרש החניה, ואז ראיתי שבפינתו הצפון־מזרחית, קצת לפני הדלת של המסגרייה, הציבה בלילה יד אלמונית שלט קטן, ועליו נכתב ביד בוטחת שחור על גבי לבן: "כיכר השמוק 9. מקום חנייה שמור לטנדר של הבניין".