הקריאה בספר "שיתופיסט - המאבק לסולידריות חברתית" של אמרי רון, שכתבה וערכה בתו לילך, מכניסה את הקורא לתחושה של אין זמן, שצריך להספיק, שממתינות משימות רבות כל כך, כולן חשובות, ואי אפשר לוותר על אף לא אחת מהן.

העשייה האין-סופית הייתה טעם הקיום שלו. רון ז"ל, צילום: דוד (דדה) עינב

וגם לתחושה שאיש לא יעשה זאת טוב כמו אמרי, שבעצם אומר שאם אין אני לכם - מי לכם? והוא אומר זאת לא מתוך גאוות יתר, אלא תמיד מתוך שותפות עמוקה.

כך בכל התפקידים שקיבל עליו אמרי - לא לפי סדר כרונולוגי, ולבטח חמקו כמה מהרשימה האין־סופית - בשש שנותיו בכנסת התשיעית והעשירית מטעם סיעת מפ"ם; במלחמת יום הכיפורים כקצין צנחנים; כמזכיר הקיבוץ הארצי.

כמתאם הכלכלי של הקיבוץ הארצי והאחראי על הסדר הקיבוץ הארצי מול הבנקים; כרכז הזרם השיתופי, במאבק הבלתי נגמר נגד ההפרטה בקיבוצים; ובתפקידים שמילא בקיבוצו משמר העמק: מזכיר, מרכז משק ועוד.

ואם צריך לדהור מקיבוץ לקיבוץ ולשכנע את החברים שלא להפריט את עצמם לדעת, מי יעשה זאת אם לא הוא, המאמין בקיבוץ השיתופי בכל לִבו?

אז נכון שהוא לא תמיד הספיק להגיע לערבי הקבוצה של בנותיו - רינת, לילך, יסמין ומורן - שציפו בכיליון עיניים לבואו של אבא. ונכון שאת נשיקת הלילה טוב הוא נתן להן לא פעם רק כשהן כבר ישנו, ואולי חלמו על אבא כזה שנמצא לידן כשצריך.

ולא מפליא גם שבזמן שמצביעים על תפקיד מסוים שהוא מוכן לקבל עליו בתנועה, האצבע היחידה המורמת נגדו היא של אורה, אשתו.

כי הרי אורה היא בתו של מרדכי בנטוב, ממייסדי ומראשי תנועת השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, שר השיכון והפיתוח בממשלות ישראל וחבר כנסת בפני עצמו, שהיה חבר מנהלת העם, הצביע בעד הקמת המדינה לאלתר וחתם על מגילת העצמאות.

כך שמילדותה היא כבר ידעה מה זה אומר לחיות עם פעיל בבית, או כמו שאומרות עליה בנותיהם: "היא התחתנה עם אבא שלה".

אז נכון שבזמן הקצר שבין תפקיד לתפקיד שב אמרי הביתה לשטוף סירים במטבח (תפקיד שלקח ברצינות רבה), וגם לעבוד בשדה ובמטע, ומעולם לא ויתר על המפגש הקבוע עם חבריו לתזמורת המנדולינות האזורית, אבל לכולם היה ברור תמיד שהתפקיד הבא כבר ניצב ומידפק על דלתו.

לא יכול אחרת

כל אלו, והריצה הזאת למרחקים ארוכים, האינטנסיביות והדחף הבלתי פוסק לפעול, לעשות, לדחוף - נמשכו גם לאחר שבשנת 1998, בגיל 62, הוא אושפז בדקה ה־90 ממש בבית חולים העמק בעפולה בעקבות התקף לב, ובלִבו הנמרץ שלא ידע מנוח הושתל דפיברילטור, מכשיר הדומה לקוצב לב.

לילך, בתו של אמרי שכתבה וערכה את הספר על אביה, מספרת על אותו אירוע. "אבא עישן עד אז בטירוף. ברור לגמרי שהסיגריות גמרו אותו. אחרי שהוא התאושש מהניתוח בעפולה, החתמתי אותו על כתב אמנה שלפיו הוא מתחייב לא לעשן מעתה ועד עולם, אבל הוא לא היה צריך את זה. הוא כבר לא ראה סיגריה ממטר.

"בבת אחת הוא הפסיק לעשן והתחיל לשמור על עצמו - לעשות ספורט, לאכול בריא יחסית - אבל הנזק שכבר נגרם היה בלתי הפיך. ובכל זאת, אם חשבנו שזה ישכנע אותו להאט את קצב הפעילות שלו, הרי שטעינו בגדול. זה כנראה רק אִתגר אותו.

מילדותה ידעה מה זה אומר לחיות עם פעיל בבית. אמרי ואורה אשתו, צילום: אלבום משפחתי

"העובדה היא שהיו לו מאז עוד 15 שנים טובות של עשייה כמעט בלתי פוסקת. כמעט, כי בכל זאת היא נפסקה לרגע וחצי, כשאי־ספיקת הלב הרימה ראש בשנת 2010, והוא נאלץ להתאשפז לתקופה ממושכת ומדכאת בבית החולים כרמל בחיפה".

ניסיתם לחשוב מה פשר הדחף הבלתי נלאה של אמרי לעשייה?

"כן, דיברנו על כך. גם איתו. בסופו של דבר הבנו שהעשייה האין־סופית שלו, הפעלתנות הבלתי נלאית, היא טעם הקיום שלו. ושהוא פשוט לא יכול אחרת. הוא הרגיש שיש לו יכולות להשפיע ולתרום, ושהוא חייב לנצל אותן למטרות חשובות וצודקות. היה לו ברור כל כך מה נכון.

"במקומות שבהם אנשים אחרים מתמודדים עם קונפליקט בעיגול פינות, הוא לא היה מתפשר. הוא היה חד־משמעי וערכי, חולם ולוחם שנאבק בקנאות על הדרך שלו, שאין בלתה. הדבר גבה ממנו מחיר לא קטן. לא פעם הוא היה בודד במערכה.

"לפעמים הוא השקיע למען המטרה הצודקת זמן וכוחות אין־סופיים, גם על חשבון המשפחה שלו והבריאות שלו. והיו גם כנראה פה ושם אנשים שנעלבו ממנו בצמתים שונים, בגלל הפנטיות האידיאליסטית שלו, אבל אני חושבת שגם הם הכירו בהיותו איש טוב, נעים, ישר, ערכי והגון.

"ולמרות הדבקות במטרה ובדרך, וגם אם נדמה לפעמים שמי שמאמין בשיתופיות הוא אדם שנשאר בתקופת האבן, אבא דווקא הדגיש את החשיבות שבבדיקת הדברים בכל פעם מחדש לפי המציאות המשתנה, ולא ביקש להינעל על קונספציות שעבר זמנן.

"הוא לא היה מקובע, להפך. הייתה לו חשיבה מחוץ לקופסה, חשיבה שהביאה פעמים רבות לפתרונות מוצלחים.

"הדבר בלט במיוחד בתפקידו כמוביל הסדר הקיבוצים מטעם הקיבוץ הארצי, אבל התכונה הזאת ליוותה אותו גם כחבר כנסת, כמזכיר הקיבוץ הארצי, כמזכיר הזרם השיתופי, כמזכיר הקיבוץ וגם כשוטף כלים בחדר האוכל של משמר העמק. הוא סירב להתפשר בנושא השמירה על ערכי הליבה.

"סולידריות, ערבות הדדית, שוויון זכויות בין שונים, סוציאל־דמוקרטיה, צדק חברתי - כל אלה הם ערכים על־זמניים מבחינתו, ובאשר להם אין כאן שאלה בכלל".

לילך כתבה את הספר "שיתופיסט", שיצא לאור בימים אלו, בגוף ראשון של אביה, כאילו הוא מחבר הספר המספר את סיפור חייו ומותו. בעבר הייתה עיתונאית, ובעשור האחרון היא עורכת ספרים ובעלת עסק משלה לעריכה ולהוצאה לאור של ספרים. בין השאר היא עורכת ספרי ביוגרפיה רבים, בעיקר של אנשי ציבור.

אל פרויקט הכתיבה והעריכה של ספרו של אביה היא נכנסה עוד בחייו, חודשים ספורים לפני מותו. "אבא התנגד במשך כל השנים לכתוב ספר אוטוביוגרפי ולהוציאו לאור", נזכרת לילך.

"הצעתי לו פעמים רבות שיעביר את המקל למישהו מהדור הצעיר, שיתלה את הנעליים, שינוח ויעשה קצת לביתו, כלומר שיכתוב ספר. הוא תמיד בעט ברעיון ואמר: מה פתאום שאני אכתוב על עצמי? את מי זה מעניין אני, ואני, ואני. ובכלל, ספרים הם להיסטוריה, ואותי מעניין העתיד.

"וחוץ מזה, הכול נמצא אצלי מתויק בקלסרים ובתיקיות, כך שכל מי שירצה להיעזר באיזשהו מסמך יוכל למצוא את מבוקשו בקלות.

"יכול להיות שלא זו בלבד שהוא הרגיש לא נוח להתהדר בפועלו בראש חוצות, אלא שהוא גם פחד קצת מהרעיון הזה של סיכום חיים. זה קורה לאנשים מבוגרים העומדים לכתוב אוטוביוגרפיות.

"מצד אחד הם מבינים שספר יכול לאגד את פועלם, להבהיר את נקודת המבט שלהם, ואפילו מאפשר להם הזדמנות לברר ולחדד לעצמם אירועים ופעולות בצמתי חייהם. אבל מהצד האחר, הם חוששים ממה שעשוי להשתמע כמין הודאה בסגירת הבסטה שלהם. בהתקרבותם לקצה".

כריכת הספר

חי על זמן שאול

מי שהצליח לשכנע את אמרי להתראיין בסדרה של ראיונות שהיוו את הבסיס לספר עתידי היה דורון נדיב, המשחק באחד מתפקידי המשנה ב"שיתופיסט". נדיב הגיע עם משפחתו למשמר העמק לאחר שהופרט קיבוצו שמרת.

הוא רצה לחיות בקיבוץ שיתופי, ומשמר העמק היה הברירה הטבעית עבורו. אמרי ראה בדורון מעין ממשיך דרך ושותף, ומאחר שדורון הוא לא רק אידיאליסט אלא גם ביצועיסט ובולדוזר, הוא הצליח לשכנע את אמרי להתמסר לראיונות איתו ו"נראה מה יקרה אחר כך".

הם קבעו מפגש שבועי. דורון היה מגיע בכל שבת בבוקר עם טייפ ומראיין את אמרי. השיחות נסובו בעיקר על הזרם השיתופי ועל כל מה שכרוך בו, בהקמתו, בתחזוקו, במלחמות הקיום, בזהות שלו ובאידיאולוגיה המניעה אותו. ראיונות אחרים שסיפקו יסודות לספר הם אלה שערכה עם אמרי אלי (אלישבע) אכמון, אחותה של אורה בנטוב־רון.

אלי יזמה פרויקט תיעוד שבו היא ראיינה את כל ותיקי הקיבוץ על הביוגרפיה הפרטית שלהם ועל שילובה בחיי הקיבוץ. היא התחילה בוותיקים ביותר, והגיעה גם אל אמרי. הריאיון האחרון שערכה עם אמרי התקיים ימים ספורים בלבד לפני שהתאשפז לתקופה ארוכה ויצא מבית החולים כשמשאבה מיוחדת מושתלת בלִבו.

"הפעם היה מדובר באי־ספיקת לב כרונית מתקדמת", מספרת לילך. "המצב שלו הלך והידרדר, והוא הבין שבהחלט ייתכן שהוא לא יצליח לצאת מזה. אמנם הוא היה פייטר ולא הסכים לוותר על החיים, אבל ליתר ביטחון הוא כבר סגר קצוות וניקה שולחן.

הוא סיים את סדרת הראיונות עם אלי, וידא שהמחליפים שלו בכל מקום מצויים בפרטים ההכרחיים, הפקיד בידי כמה אנשי אמון שלו תיקים המכילים את כל המסמכים החשובים של הסדר הקיבוצים למקרה שיצטרכו אותם בבית משפט והוא כבר לא יהיה בחיים כדי לשלוף את הסעיף הנכון במקום הנכון, ואז שלח עוד פקס אחרון וחשוב מאוד בנושא הפנסיה של חברי הקיבוצים, והסכים סוף־סוף להתאשפז בבית חולים כרמל.

"בחודשי האשפוז חלה החמרה במצבו, וכשלו כל הניסיונות לאזן אותו בתרופות ולעשות לו היפוכים חשמליים. הרופאים הרימו ידיים. כבר קראו לנו להיפרד מאבא, ואז עלה פתאום הרעיון של הניתוח הדי חריג הזה, של השתלת מכשיר ששמו בראשי תיבות הוא lvad, ובפי העם נקרא לב מלאכותי.

"למעשה זו משאבה מטיטניום העושה את העבודה של החדר השמאלי בלב. היא מחוברת בצינור היוצא מהעורק הראשי אל מקור אנרגיה חיצוני, בדרך כלל סוללות הנמצאות בתוך פאוץ' הצמוד לגוף, ולפעמים שקע חשמלי או מצת של רכב.

"הרופאים לא מתלהבים במיוחד לעשות את הניתוח הזה לאנשים מבוגרים, אבל הם אמרו שלמרות זאת, היות שיש לו משפחה תומכת ומוטיבציה חזקה כל כך לחיות, הוא מועמד מתאים להשתלה. כך או כך, הסיכויים שלו לעבור את הניתוח בהצלחה היו חמישים־חמישים.

"למרות האופטימיות הבלתי נלאית שלו, ערב הניתוח הוא ידע שלגמרי הגיוני שהוא לא יתעורר ממנו. כך גם מתחיל הספר - בסיוט החולף במוחו ערב הניתוח המכריע ומביא אותו לערוך מעין חשבון נפש עם חייו. אחרי כתשע שעות אזמלים הוכתר אבא שלי הוכתר שיאן העולם. בגיל 74 הוא היה האדם המבוגר ביותר בעולם שהושתל בלִבו בהצלחה מכשיר כזה.

"אלא שיש גם בעיה עם המכשיר מציל החיים הזה. צריך להיות איתו זהיר ומדויק מאוד בכל הקשור לחיבורי הכבלים שלו. אסור היה לאבא להישאר אפילו לשנייה מנותק ממקור אנרגיה כלשהו.

"הוא החזיק מעמד יותר משלוש שנים עם המכשיר, ויכול היה להחזיק מעמד הרבה יותר מכך, אלמלא תאונת העבודה הקטלנית שקרתה לו עם החלפת הכבלים. כבר היו לפני כן פעמיים של 'כמעט', ולמרבה המזל אמא, שידעה היטב מה לעשות עם הכבלים, הייתה איתו והצילה אותו. למרבה הצער, בפעם האחרונה לא הייתה אמא לצִדו".

אמרי נולד בקיבוץ משמר העמק להוריו רחילקה ולוי, ממייסדי משמר העמק, ב־9.9.1936. הוא נפטר ב־9.11.2013, בגיל 77.

עד כמה היה אמרי שותף פעיל בספר עוד בחייו?

"כחודשיים לפני שנפטר הסכים אבא סופית שיֵצא הספר שלו, ואמר לי: 'זהו, החלטתי שהולכים על זה, אני רוצה שתערכי את הראיונות לספר ונראה, אולי שניים-שלושה אנשים יתעניינו בזה וניתן להם לקרוא'.

"נתתי לו שיעורי בית: לקרוא את התמלולים של הראיונות, לתקן מה שצריך, ולהחליט מה הוא רוצה שיתפרסם ומה הוא מעדיף לגנוז. באיזשהו מקום ידעתי שאנחנו חיים על זמן שאול, וניסיתי להאיץ בו.

"נטלתי חירות נרחבת להיכנס לרגשות שלו". לילון רון, צילום: אלבום משפחתי

"בלילה שבו מת אבא, אחרי שבוע של שקיעה בתרדמת, כשחזרנו מבית החולים - ארבע הבנות ואמא - מובסות ודומעות, התיישבתי בחדר העבודה שלו וראיתי על צג המחשב את טקסט התמלול של קלטת מספר 2 שהוא עבד עליו".

הספר "שיתופיסט" כתוב בגוף ראשון כאילו מפי אמרי, ושמו מופיע כמחבר הספר, אבל למעשה את כתבת אותו. למה החלטת כך?

"באמת יש בזה משהו קצת 'טריקי': אני כותבת את הספר בגוף ראשון שלו, כאילו הוא כותב לא רק על חייו אלא גם על מותו, בשעה שבמציאות הוא כבר איננו. אבל לא התלבטתי אפילו לרגע בשאלה אם לכתוב מפיו ובשמו או לכתוב עליו, בגוף שלישי. נראה לי הכי טבעי שהוא יהיה המְספר, וששמו יתנוסס על הספר כמחברו.

"הראיונות איתו היו היסודות המשמעותיים, ועליהם הלבשתי חומרים רבים שמצאתי בנבירה אחרי מותו בתיקיות המחשב המסודרות שלו, בקלסרים שעל המדף, בפתקים שבמעטפות, בארכיון הקיבוץ, בדברי הכנסת ובכתבות שפורסמו בעיתונים.

"וגם דיברתי עם אי־אילו אנשים שהיו איתו בצמתים מכריעים של חייו. אבל כן, חוץ מהבסיס העובדתי היבש, נטלתי לעצמי חירות די נרחבת להיכנס לרגשות שלו, למחשבות שלו, לפחדים שלו, לחרטות המאוחרות שלו, ו'הרטבתי' את הטקסט פה ושם בקטעים אמוציונליים יותר ואידיאולוגיים פחות, שנבנו על סמך שיחות אב־בת שהיו לנו לאורך השנים, ובהתבסס על היכרותי איתו ועל מה שלהבנתי עבר לו פחות או יותר בראש ובלב.

"והיו דברים שהוא התקשה יותר לדבר עליהם - הסיוטים ממלחמת יום הכיפורים, הפחדים מהמוות, התחושה הקשה של כיבוי השריפות שאחרים הבעירו בתנועה שהוא רצה כל כך בטובתה, ההכאה המאוחרת על חטא התמיכה ללא סייג בלינה המשותפת, ההתאמתות עם הטחות האשמה מצד הבנות שלא חוו אבא במשרה מלאה.

"אמנם אבא שמר תמיד על פוזה של 'הכול בסדר' ומיעט לחפור בעניינים רגשיים, כמו רוב הגברים בני דורו, אבל הוא שפע רגישות, חום ואנושיות. וזה היה אתגר לא קל בכלל להעביר מבעד למילים את דמותו. אולי באמת עוברת בספר בסופו של דבר דמותו כפי שהיא מצטיירת בעיניי.

"ערכתי כבר הרבה ספרים, אבל אין ספק שאף עבודה על ספר לא הייתה מורכבת וטעונה כל כך עבורי כמו העבודה על הספר הזה. לא זו בלבד שאני מעורבת אישית כאן בכל מילה, אלא שאותו גיבור־מספר־מחבר, שאיתו אני אמורה לנהל דיאלוג מקובל של כותב־עורכת, אינו יכול לדבר איתי באמת, והוא משאיר אותי בודדה בהתמודדות עם הטקסט.

"לא ייפלא אפוא שהעבודה על הספר ארכה ארבע שנים. התחלנו יחד קצת לפני שאבא נפטר, ורק בימים אלו קיבל בית הדפוס את האישור הסופי להדפסתו. אני רק יכולה לקוות שגם אבא היה מוכן לאשר את הדפסתו".

ב־29.12.2017 יתקיים יום עיון לזכרו של אמרי רון ז"ל ולהשקת הספר "שיתופיסט". יום העיון יתקיים באולם התרבות במשמר העמק בשעות 13:00-9:00. לפרטים: דורון נדיב, טל' 052-4479167.