פוריק'ה בן ה-85 הוא מדור המייסדים של קיבוץ שעומד ערב שינוי אורחות חייו. הנהלת הקיבוץ דורשת מהקשיש, שגר בגפו בדירה מרווחת יחסית, לפנות אותה לטובת משפחה צעירה בת שלושה ילדים שמתגוררת בבית צר מלהכיל (45 מ"ר).

מציאות עכשווית כאוטית. מתוך החזרות להצגה

הוא מסרב וכך נפתחת מערכה של יצרים אפלים בשבילים, כשהצעירים מצדדים בעמדת הקיבוץ והוותיקים בזו של פוריק'ה.

בעזרת נערה ונער, בני הדור החדש, יוצאים השלושה למסע בעקבות התפרקות הבית הקיבוצי. המסע נפתח בימי בראשית, ומסתיים במציאות העכשווית הכאוטית המפנה עורף לסולידריות.

במהלך המסע נפגשים גיבוריו עם דמויות מסרטים קיבוציים כמו "הוא הלך בשדות", "ליל העשרים", "מבצע סבתא" ועוד.

סיפור כזה היה יכול, לכאורה, להתרחש במציאות ובקיבוץ אמיתי, אבל מדובר בעלילה בשם "45 מ"ר" שכתב מפרי דמיונו הסופר הוותיק אמנון ורנר (81), חבר כרמיה, ומי שעורך את סיפורי הקיבוצים באתר התנועה.

הסיפור זכה לעיבוד תיאטרלי של הבמאי אריק גוטלר-אופיר תחת השם "קיבוץ. הבית שהיה", והוא יעלה מחר באולם המופעים של מטה אשר בקיבוץ כברי על ידי קבוצת התאטרון של המועצה "אקטיבי".

כל משתתפי ההצגה, שמשלבת גם מחווה מוסיקלית לסיפור "איה פלוטו" וגם שיר בשם "ביתי בגד בי" של רותי שושני, הם 11 תושבים מקיבוצי וממושבי האזור.

מדובר בסיפור הראשון של ורנר שזכה לעיבוד על הבמה, שמודה בעצמו כי עשרות רבות מתוך מאות סיפורים שכתב הוקדשו לקיבוץ ולחבריו. "כל הסיפורים שלי דמיוניים, אבל הפרטים שבהם אמיתיים" מבהיר ורנר. "התכנים מבוססים על החיים עצמם ועל דברים ששמעתי מקיבוצי שלי, מקיבוצים אחרים, וגם מעיתון ידיעות הקיבוץ.

כבר לא כותב סיפורים קיבוציים. ורנר

"אלו החומרים שמזינים אותי, וכך אני מייעץ גם לכותבים ששולחים לי סיפורים לפרסום באתר הקיבוצים: 'אל תכתבו רק את האמת לאמיתה כי זה לא מעניין'.

"טיבה של ספרות שהיא מרתקת רק כשהיא משלבת את המציאותי עם המדומיין. היות וכך, גם הסיפור עליו מבוססת ההצגה אינו אמיתי אבל ברור שיש לו הסתברות ודומים לו אכן התרחשו בצורה כזו או אחרת".

ומה דעתך בעניין הדילמה שבין הקשיש למשפחה הצעירה?

"המאבק על הוצאת חברים ותיקים מדירתם לטובת צעירים מטופלים בילדים הוא בעייתי, מפני שהצדק נמצא באמצע. מצד אחד אין זה סביר שאדם מבוגר גר לבדו בדירה גדולה, בעוד שמשפחה גדולה מתגוררת בחדר וחצי.

"מצד שני מדובר בצעד אכזרי של פינוי קשיש מהבית שהיה לו כל שנותיו בקיבוץ. זה הבסיס הטראגי של הסיפור. בקיבוץ, שמתנהל כפי שצריך ועל פי חוקי מוסר וערכים, זה לא היה קורה והיו מוצאים פתרון".

היום אתה עוד כותב סיפורי קיבוץ?

"ממש לא. הם כבר לא מצחיקים כשהיו וגם פחות מעניינים. אני כותב דברים מחוץ לגדר הקיבוצית. לצערי גם לא אראה את ההצגה כי סופי שבוע מוקדשים אצלי לכרמיה. בשאר ימות השבוע ועד חמישי אני לומד ומלמד בכל רחבי הארץ".