לראשונה אחרי שלושה שבועות של היעדרות נכנסתי בשמחה לחדר הכושר האזורי. "כל הכבוד חיים", קיבל אותי המדריך בחיוך גדול ובמאור פנים. "שמעתי שהיית מאושפז הרבה זמן בבית חולים. מה שלומך?"

לא מבין את השפה שהגוף שלי מדבר. צילום המחשה: שאטרסטוק

"מצד אחד אפשר לומר שיכול להיות יותר טוב", חייכתי אליו, "אבל מצד שני, כשאני חושב על החברים הטובים שלי - שכבר עלו לגבעה ולא יחזרו ממנה - שלומי סביר".

"יש לך איזה שהן מגבלות?" הנמיך המדריך את קולו כאילו הייתה זו שיחה אינטימית וכיווץ את גבותיו.

"האמת היא שיש לי", קרצתי, "אבל לא מהסוג שיגביל אותי כאן. תכלס, הרופא אמר שאתן לגוף שלי להחליט מה טוב לו ומה לא. הבעיה היא שכרגע אני לא בדיוק מבין את השפה שהגוף שלי מדבר".

נטלתי את האוזניות המאפשרות לשמוע את תוכניות הטלוויזיה, והתיישבתי בכבדות על מושב האופניים. לייזר, אלוף בדיחות הקרש, צעק לי לתוך האוזן, "אז לאן אתה רוצה להגיע היום?" מתוך נימוס חייכתי ולא עניתי לו, בתקווה שיעבור להציק למישהו אחר.

על המסילות לפניי רצו במרץ שתי צעירות. מבטי התרכז בירכיהן החלקות ובאחוריהן המוצקים, הנעים בקצב מהיר. "חיים, די לנעוץ מבטים", אמר בקול רם דוִד שדיווש לידי. "זה לא נעים. עוד מעט יגידו עליך דברים כמו ששומעים כל יום בחדשות".

"מה אתה רוצה ממני?" העמדתי פני נעלב. "לא משמינים מזה שקוראים במסעדה את התפריט. גם להסתכל לא נותנים? אז מה בכלל יישאר?"

במראה הגדולה מולי ניבט אליי איש גיבח שפניו קמוטות, צדעיו לבנים וגבותיו מחוברות. האוזניים משום מה בולטות פחות משהן בלטו בילדותי. דמבו, קראו לי הילדים בגן.

לאן נעלם הילד היפה ההוא, עלם החמודות בעל הבלורית מהתצלומים המצהיבים שהצליחו ההורים לשמר באלבומים הישנים לאורך כל נדודיהם? מוטב שלא אתבונן במראה.

ואני נזכר באמי. לפני שנים, כשאחותי ואני ביקשנו להעביר אותה לבית אבות, אחד הנימוקים שהעלינו לפניה היה ששם יהיו לה יותר חברים וחברות. "יש שם יותר מדי זקנים", ענתה, "וזקנים אני רואה בראי".

***

החלק הטוב ביותר באימון בחדר הכושר הוא דווקא לאחר האימון. זה הזמן להתיישב בכורסה ולשתות קפה אמיתי. שמוליק כבר מחכה לי. הוא טוען שזה מאוד לא בריא לעשות ספורט.

"ספורט זה מסוכן", הוא מכריז, ולחיזוק טענותיו הוא מביא סיפורים הקשורים לאירועים רפואיים קשים שקרו לעוסקים בספורט. שוב ושוב הוא מזכיר את הסיפור הטרגי על אודות רופא המשפחה של הקיבוץ, שיצא כהרגלו לסיבוב ריצה, קיבל התקף לב ונפח את נשמתו.

"שמוליק, עזוב אותי עכשיו מסיפורים על בריאות ועל מחלות. חזרת מאתונה, אז איך היה? בוא ספר".

"שמע, זה היה משהו שאני שלא אשכח כל עוד אני חי. אפילו הגרמני - שלפי הגנטיקה שלי יבוא כנראה לבקר אותי כמו שהוא בא לבקר את אבא שלי - לא ישכיח ממני את החוויה הזאת.

"נסענו עם המדריך ההוא, זה שמופיע הרבה בטלוויזיה, המומחה ליוון. את החשק לנסוע איתו לאתונה, לביקור שכולל אוכל יווני ומוזיקה, קיבלתי כשנסעתי לפני חודשיים במיוחד לקפריסין, לניקוסיה, כדי לשמוע קונצרט של הזמרת המופלאה חאריס אלקסיו.

"תבין, אני מכור למוזיקה יוונית מכל הסוגים. בלילה, כשנמאס לי כבר מכל תוכניות הטלוויזיה שלנו, אני הולך ליוטיוב, מתמסר למוזיקה הנהדרת שלהם, ונהנה ממנה עד שבאה לי השינה.

"בקיצור, הגענו לאתונה בצהריים, והתמקמנו במלון מפואר במרכז העיר. לפנות ערב יצאנו עם המדריך לטברנה גדולה וידועה".

"כן? איזה?"

"לא זוכר בדיוק. יש לה שם ארוך ומסובך כזה. גם אם יראו לי אותו עכשיו אין סיכוי שאצליח לשחזר אותו. בקיצור, השולחנות היו מסודרים בחצי גורן, ובמרכז עמדו שתי זמרות בבגדי גוף צמודים ובתסרוקות נפוחות. מאחוריהן ישבה תזמורת. התזמורת ניגנה, והזמרות שרו בתוך כל הרעש שעשו המלצרים והמלצריות בזמן שהגישו את המנות שהזמינו האורחים.

"כשהבטן כבר הייתה מלאה בסופלקי מכל הסוגים, וגם בהרבה כוסיות של אוזו, התגבר הקצב, והיית צריך לראות איך לאט־לאט ירדו האנשים למרכז והתחילו לנוע לפי הקצב המהפנט.

"מי כמוך יודע שאני לא בדיוק מועמד לרוקדים עם כוכבים, אבל משהו פתאום דחף אותי לרחבת הריקודים, וכאילו בלי כוונה מצאתי את עצמי מתנועע שם לפי הקצב ממש. לידי רקדה גברת יוונייה. נראתה לא רע. היא נעמדה מולי ונעה בקצב מהפנט תוך כדי שהיא לא מתיקה את המבט שלה מהעיניים שלי.

"אתה בטוח שלא דמיינת? אתה יודע, האוזו..."

"תקשיב, היא ריגשה אותי! כבר הרבה זמן לא הייתה לי תחושה כזאת. רקדתי ורקדתי כאילו נוספו לי כוחות שלא הכרתי ושלא היו לי מעולם. הקבוצה רצתה כבר לנסוע למלון, אבל אני אמרתי להם שיחזרו בלעדיי".

"נשמע מעניין. ו...?"

"בשעה שתיים בערך היא פנתה אליי ואמרה באנגלית מתייוונת: 'אני גרה פה קרוב. אתה רוצה אולי לבוא אליי לשתות קפה?' אתה מכיר אותי חיים, אני יכול לסרב להצעה כזאת?"

"טוב, כמו שאני מכיר אותך קפה לא היה שם", עקצתי.

"תתפלא, דווקא שתינו קפה, אבל באופן טבעי המשכנו גם לחדר המיטות שלה. לפנות בוקר התעוררתי, והיה נדמה לי שיש תנועה בחדר. עשיתי את עצמי ישן, אבל אחר כך, כששמעתי אותה נוחרת קלות לידי, קמתי ובדקתי את הארנק במכנסיים שלי. ראיתי שחסרים אלף אירו שהיו לי שם.

"ניגשתי לארנק שלה, שהיה מונח על השולחן, והוצאתי ממנו אלף אירו. התלבשתי בשקט, ירדתי לרחוב, ותפסתי מונית למלון. הגעתי לחדר, ובמקרה הכנסתי את היד לכיס של המכנסים. להפתעתי גיליתי שם אלף אירו. זאת אומרת שבארנק שלי היו בעצם עוד אלף אירו שגנבתי לא בכוונה מהגברת.

"התלבטתי מה לעשות, אבל בסוף לא עשיתי כלום. כשחזרתי הביתה עדיין הציק לי קצת המצפון, אבל כמו שאתה יודע אני מסתדר איתו לא רע.

"חיים", הוא אומר לי תוך כדי הלגימה האחרונה מהקפה שלו, "שכחתי את הארנק שלי בבית. תוכל לשלם עליי? אני כמובן אשלם במקומך בפעם הבאה". שנינו יודעים שהוא לא ישלם אף פעם, לא בפעם הבאה ולא בזו שלאחריה.

שמוליק ידוע בקיבוץ כדן חסכן, אך הרהוטים יותר אומרים עליו שהוא קמצן מופלג. הוא התנגד נחרצוֹת לשינויים שעבר הקיבוץ. יכולתו הרטורית הגבוהה וחוכמת ההמונים שלו כמעט והביאו לעצירת תהליך השינוי.

שמוליק התגרש מאשתו לפני שנים רבות. הוא לא הסתיר מהציבור שהסיבה לגירושין הייתה שברונקה אשתו הייתה בזבזנית. "הבזבוזים שלה עשו אותי חולה ממש, פשוטו כמשמעו", שיתף את כל מי שהיה מוכן להקשיב וגם את מי שלא. היה לי יסוד סביר להאמין לו, שהרי מיום שהתגרש החל לפרוח.

לדרכים המקוריות שבהן הוא חוסך יצא שם בכל הקיבוץ. הסיפורים על אודותיו מזינים היטב את השיחות הן בארוחות בחדר האוכל, והן על קפה ועוגה עם השכנים במרפסת אחר הצהריים. הקופאיות למשל יודעות לספר כיצד מסתיר שמוליק את השניצל בצלחת מתחת לערימת אורז גדולה, או את כדור הבשר בתוך קערית המרק. וזהו רק קצה הקרחון.

את דוד החימום שלו אין הוא מפעיל אף פעם. למה לו? הרי אפשר להתקלח במועדון הכושר גם אם לא משלמים את דמי החבר. מישהו יגיד לו משהו? בטלוויזיה הוא צופה בספרייה, כי חבל על הכסף.

מתוך הרגל אין הוא יוזם שום שיחת טלפון. גם ילדיו, החיים מחוץ לקיבוץ, יודעים שאם רוצים לדעת מה שלומו הם חייבים להתקשר, ולא יועילו כל ההסברים על כך שהתשלום הוא גלובלי ואינו מותנה במספר השיחות היוצאות.

שמוליק עדיין פעיל בצד הכלכלי של הקיבוץ בתוקף עברו המקצועי, הן כגזבר והן כמרכז משק. חברים רבים נוטים לחשוב שמצבו הכלכלי הטוב של הקיבוץ נובע מהחסכנות היתרה שאפיינה את החלטותיו כבא כוחו של הקיבוץ.

לאחרונה עבר הקיבוץ את תהליך השינוי והפך למה שקוראים מתחדש, וזאת למרות התנגדותו העזה של שמוליק. התנגדות זו נבעה - איך לומר בעדינות - מנימוקים אידיאולוגיים. אני חושב שאני מכיר את שמוליק היטב. לדעתי, המניע להתנגדות שלו היה שמרנות, ובמילים מכובסת פחות - פּחד וקמצנות.

החברים אינם שוכחים שלפני הרבה שנים, כשעמדה על הפרק הפרטת המזון, הוא קם בשיחת הקיבוץ ואמר בקולו המשכנע והפסקני: "הפרטת המזון תביא לכך שהחברים יתחילו לחטט בפחי האשפה".

***

שלא כרבים מהוותיקים, הצליח שמוליק להשתלט על כל חידושי הטכנולוגיה והתקשורת. הוא פעיל מאוד ברשתות חברתיות - בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם - ואינו נבהל כלל מהעולם הרחב שמזמן לו האינטרנט. להפך, הוא משוטט באתרי היכרויות ויוצר קשרים עם אלמנות או עם גרושות אמידות המחפשות בן־זוג לסיבוב שני או שלישי.

השמועות מספרות שחברתו הנוכחית היא רישה, אלמנתו של אגרונוביץ', טייקון היהלומים. הוא אכן סיפר לי שהיא לקחה אותו לקרוז מסביב לעולם באוניית פאר. שם, בסיוע האלכוהול, הוא הפליא על רחבת הריקודים בריקוד טנגו עם רקדנית מקצועית, לא צעירה אך יפהפייה, מאלו העובדות באוניה בתור מרקידות.

התשוקה בעיניו לא נעלמה מעיניה של רישה, ועד מהרה היא הבינה עם מי יש לה עסק. באופן שלא השתמע לשתי פנים הבהירה לו רישה שאם ימשיך להתעלם ממנה ולפזול לאחרות היא תוריד אותו בנמל הראשון. "מצידי אתה יכול לשחות כל הדרך לישראל!" אמרה בשפתיים חשוקות. הוא הפנים את המסר, ולמרבה המזל, שלו בעיקר, עבר הקרוז בשלום.

סוף־סוף הגיעה רישה לבקר את שמוליק בקיבוץ. היא התרשמה לרעה ממצב דירתו, ובו במקום יצרה קשר עם קבלן שיפוצים נודע. היא הזמינה את הקבלן לראות את הדירה ולהגיש הצעת מחיר לשינויים שהיא רוצה לעשות.

"אני מציעה", היא אמרה לשמוליק בתום השיחה עם הקבלן, שנחיה חלק מהזמן בקיבוץ שלך, וחלק מהזמן בדירה שלי בניו יורק. אולי אקנה גם דירה בנתניה. ראיתי שיש כמה פנטהאוזים יפים מאוד שעומדים שם למכירה קרוב לים".

"ומה עם טיולים לחו"ל פה ושם?" שאל שמוליק בתקווה.

"אם תהיה ילד טוב, ואם יהיה לנו כוח וחשק - גם את זה נעשה, שובב שלי", ענתה לו בקריצה.

ילדיה של רישה היו מאוד לא מרוצים מהקשר של אמם עם שמוליק. יכולת השיפוט שלה מוגבלת, אמרו בינם לבין עצמם ולבסוף גם לה. האמת הייתה שהם חששו, די בצדק, לגורל הירושה.

ברוב הנושאים יש לשמוליק ולי חילוקי דעות, אבל הוויכוח בינינו - אף אם הוא חם - הוא תמיד מעניין. אני היחיד ששמוליק משתף בכל ההתלבטויות שלו. לא חשבתי שבנוגע לרישה היו לו התלבטויות כלשהן.

"אז מה, גילית את אמריקה, הא?" שלחתי לעברו הקנטה.

"אולי את אמריקה הצפונית", הוא ענה לי מהורהר, "אבל אל תשכח שיש יותר מאמריקה אחת. מה עם המרכזית? והדרומית?"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי, אף על פי שידעתי היטב את התשובה.

"בבתי האבות יש עוד כמה אלמנות - לא עניות בכלל, בלשון המעטה - שאני צריך לחשוב איך לנחם אותן".