על כריכת ספרו הראשון 'הקרקס הנודד' (הוצאת גוונים) של עדי אילת (חבר כפר מסריק), מאוירים שני פילים חומים המשלבים בעדינות את אוזניהם וחדקיהם, ויוצרים צורת לב.

כל גיבורי הספר בנים. אילת

מתחתם שני כבלים קשורים ליתדות, ויוצרים גם הם צורת לב סביב שמו של מאייר הספר יעקב גוטרמן (חבר העוגן), שזה לו הספר ה־171 שאייר.

אילת מרמז לכך שספר הביכורים שלו נכתב ואויר על פי משל ידוע. "איך קושרים פיל?" הוא שואל ועונה. "פיל הוא בעל חיים עצום. כשבינקותו קושרים אותו בעזרת כבל ויתד לאדמה, הוא לומד לא לזוז ממקומו גם כשהוא כבר גדול וחזק ואינו קשור".

את הנמשל לסיפור ואת הפילוסופיה המסתתרת מאחוריו נפגוש בהמשך הדברים. ארבע נפשות פועלות בקרקס הנודד סביב אגן המזרח התיכון: פיל ושמו לה גרנדה; בנו הפילון; לורנצו, המאלף והמטפל בפיל; בנו במבינו, הלומד תוך כדי הטיפול בפילים את סודות הקרקס, שהם בעצם סודות החיים עצמם.

ארבעת גיבורי הספר הם בנים. מדוע אין בנות בספר?

"זה כמובן מכוון. בסיפור הזה, וכן במחזה שכתבתי בזמנו, אני עסוק מאוד בקשרים שבין אב לבנו, כלומר ביני לבין אבי, בהמשכיות. במודע לא הכנסתי הפעם בנות. יש לי תאומים - בן ובת, ענבר ותמנע - ועוד בת צעירה - מעיין. אולי בספר הבא יהיו בנות. הפעם התאים לי שכל גיבורי הספר, כולל הפילים, שהם השתקפות הגיבורים, יהיו בנים".

לאחר תיאור הטיפול בבעלי החיים, התרגול שלהם כחיות קרקס, הלמידה של הבן הצעיר איך לקשור את הפיל ליתד, אני נתקלת בתמונה קצת מאיימת: האב מניף מקבת, והבן אוחז את היתד. אבל אולי דווקא יש כאן תחושה של ביטחון טוטלי של הבן באביו שלא יפגע בו? למאייר ולסופר הפתרונים.

הבן לומד איך לטפל בפילים, להאכיל אותם, לרחוץ אותם ולאמן אותם, והכול מתנהל כשורה. אלא שכאן מגיעה התפנית בעלילה, וזהו רגע קשה בסיפור. האב מזדקן, שוכב במיטה, והמסע המשותף כמעט תם. הבן אמור לצאת לדרך משלו, אולי כאומן טרפז, ולא כמאלף פילים, וגם הפילון יוצא לחירות.

אבל לפני הפרידה, הן מהפילים והן מהאב, מוסר האב לבנו מסר בל יישכח: "חזק מכל החבלים/ הוא חוזק הכבלים בלב". ועוד אומר האב כשהוא על ערש דווי, ומוסיף עדי אילת ואומר לקוראיו (מגיל 7 ועד 77): "כי אין משהו חיצוני/ שכוחו כובל אותנו/ הכבלים כולם בפנים/ זה תלוי אך ורק בנו".

מסר קצת קשה להבנה לקטנים?

"ברור. הילדים שיקראו את הסיפור חייבים תיווך. זה לא ספר שילדים יקראו בעצמם, על כל פנים לא בגיל צעיר. זה בכלל לא סיפור שמח. אני מכוון את ההורים לנהוג כמו לורנצו, האב, כלומר להעביר את התובנות של הסיפור לילדיהם".

הבחירה במאייר יעקב גוטרמן היא שלך?

"ברור! שנינו, הוא ואני, באים משני דורות מקיבוצים של השומר הצעיר. הוא מאייר נפלא בעיניי. עבורי זהו כבוד גדול ששנינו שותפים לספר. התהיות שלי היו רק בקטע הפילוסופי המדבר על הכבלים בלב, אבל סמכתי עליו שיצליח, והוא עשה זאת נפלא".

עטיפת הספר

אין ספק שהבחירה של הסופר במאייר יעקב גוטרמן היא מעולה. אבל לפני הכול חשוב מאוד לגוטרמן לומר משהו בקשר לאיורים ולמאיירים.

"כואב לי מאוד שלא מתייחסים למאיירים של ספרי הילדים. יש כיום מאיירות נפלאות, ומשום מה כשמדברים על ספרי הילדים לא שמים עליהן, וזה לא הוגן".

אז עכשיו לאיורים שלך. אתה מקבל כל פנייה?

"מה פתאום?! אחרי 170 ספרים שאיירתי, אני לא קונה חתול בשק", אומר גוטרמן. "אני קורא בעיון את הטקסט, ואם הוא מדבר אליי, אני מוכן לקבל.

קרה אפילו מקרה שכבר איירתי ספר שלם, אבל הטקסט כל כך לא מצא חן בעיניי, ששכנעתי את ההוצאה לוותר עליו, למרות ההשקעה שהשקעתי באיורים.

הפעם הטקסט בהחלט דיבר אליי. אני גם פריק של קרקס, ושמחתי לטקסט הזה. אני מודה שנהניתי לאייר".

ההחלטה על הצבעים היא שלך? בדרך כלל ספרי ילדים מאוירים בהרבה צבעים.

"שנינו, עדי ואני, הסכמנו על צבע אחד. מאוד מצא חן בעיניי הצבע החום".

התערבת בטקסט?

"בכלל לא. אני נותן למחבר את הכבוד הראוי לו, כמו שאני לא אוהב שמתערבים לי באיורים. אני שופט מספיק מחמיר של עצמי. אם בכל ספר שלי יש שניים-שלושה איורים שמוצאים חן בעיניי - זה בסדר. במשך השנים אני יותר ויותר מחמיר עם עצמי. לגלות לך סוד? עם שתי ידיים על הלב, על הרבה איורים שלי לא הייתי חותם עכשיו".

אתה מחמיר עם עצמך. זה הציון שאתה נותן לאיורים שלך? בסדר?

"כן, הפעם האיורים בסדר". אני אוהב לאייר, אוהב ילדים ואוהב קרקס, בעיקר קרקס נודד. רק שמעתי קרקס - נדלקה לי נורית בנפש".