השאלה שנשאלתי על ידי חבריי בסן פרנסיסקו ובישראל הייתה שאלה שמקובל להפנות למי שמוציא לאור עבודה ספרותית: על שום מה כתבת את ספרך "כרטיס הלוך בלבד" (הוצאת אוריון)?

עטיפת הספר

לא התכוונתי לכתוב ספר שני. זכרתי היטב את התלאות שליוו את הוצאתו לאור של ספרי הראשון "שיר הערש האילם" ב-1995 על אף שירון גולן ז"ל, המו"ל שלי דאז, עשה כפי יכולתו להקל על תהליך ההוצאה.

דבר אחד הוביל לאחר. מאז פרישתי לגמלאות לפני כארבע שנים, השתתפתי במספר כיתות כדי להעסיק את עצמי בשעות הפנאי המרובות שהתפנו לרשותי. בזמן שעסקתי ביצירת דברי אמנות צנועים כשיעורי בית, מצאתי את עצמי שרוי בהתלהבות יצירתית ששאבה אותי. בשנים הבאות נולדו 40 קולאז'ים ססגוניים, שזכו לתצוגה נאה בשתי תערוכות נפרדות בסן פרנסיסקו, העיר שבה אני מתגורר כבר שנים רבות.

לתנופת היצירה האמנותית התווספה מאוחר יותר גם כתיבתם של סיפורי האוטוביוגרפיים. את ההשראה קיבלתי מחבר שחלק עמי סיפורים קצרים שכתב על חייו. כשניצת בי רעיון הכתיבה החלו לצוץ מנבכי זכרוני אנקדוטות רבות מחיי העבר, שכבר מזמן נשכחו או נדחקו לנבכי התת המודע.

לאט לאט נפרצו מחסומים בזיכרוני, והתחלתי לכתוב בשיטתיות דברים שמאוחר יותר התברר לי חיכו לגאולת ההבעה. מצאתי את עצמי שוקד בשעות הלילה המאוחרות וכותב בשטף. הייתי מרוכז כל כך בדליית הזיכרונות עד שלפעמים שכחתי את עצמי.

ממרום גילי הרהרתי אודות המורשת שאני מותיר אחרי בעולם. אחד ממורי הרוחניים לימד אותי שאל לו לאדם למות מבלי להשאיר חותם וכי כל אחד ראוי לו להשאיר דבר מה אחריו, כמו צאצאים, ספר, גינה, שירה, לחן וכיוצא באלה.

תוך כדי ההשתקעות הן באמנות והן בכתיבה, התחוור לי שיצירותיי הן המורשת האישית שלי. כמו כן, הבנתי שהכתיבה סוגרת מעגלי חיים שלא התיישבו בקרבי. באמצעות הכתיבה הם הגיעו לידי מיצוי מלא ולמנוחה נכונה.

עבודת ההפקה של כתב היד למתכונת של ספר, הייתה כרוכה בעבודת נמלים הדדית מצד כל המעורבים בדבר. בהשראת חבריי, ההוצאה לאור וגורמים נוספים שהיו מעורבים, קרם הספר עור וגידים, למרות שמלכתחילה לא התכוונתי לפרסם אותו ברבים.