"המחברות של אליש" זה שמו של סרט תיעודי באורך מלא שיוקרן החל מהיום (ד') בבתי הקולנוע. הסרט מגולל את הסיפור יוצא הדופן של אלישבע רייז, חברת הקיבוץ הדתי עין צורים, שהלכה לעולמה בגיל 82.

הילדות והנעורים השפיעו על כל אחד בדרך שונה. ילדיה של אלישבע, צילום: ארכיון עין צורים

אחרי מותה עסקו ילדיה בפינוי ביתה, שם מצאו יומנים שלא ידעו עליהם. באותם יומנים תיעדה רייז את חיי שבעת ילדיה בקיבוץ ובמשפחה דרך עיניהם, ובהתאם לגדילתם והתפתחותם, מדי יום ביומו במשך 57 שנים עד מותה. היה זה מפעל חיים של אישה אידיאליסטית, שמעולם לא חיבקה או נישקה אף אחד משבעת ילדיה.

בסרט, אותו יצר גולן רייז, אחד מנכדיה של אלישבע, מתעמתים ילדיה, בהם אביו של גולן, עם היומנים ותוכנם. גולן מעמת את אביו גם עם העובדה שהוא עצמו, בדומה לאמו, לא חיבק או נישק את ארבעת בניו ששלושה מהם חיים בקיבוץ, לעומת אמו שלא חדלה מלעשות זאת.

הסרט מוציא את המשפחה למסע חיים מרגש וכואב, שבמהלכו הם לומדים על ילדות, אימהות והורות. הוא זוכה פרס העריכה בפסטיבל דוקאביב 2017, ובחודש הקרוב ייקח חלק בפסטיבל היוקרתי DOC NYC בניו יורק.

גולן רייז (39), הבכור מבין ארבעה בנים, הוא חוזר בשאלה שיצא לעיר הגדולה וכעבור שנים שב לקיבוצו עם המשפחה שהקים. במקביל הוא חזר חלקית בתשובה. הוא בוגר לימודי תואר ראשון במדעי ההתנהגות, ובוגר לימודי קולנוע בבית הספר מעלה בירושלים.

לפני שיצר את הסרט המשפחתי האחרון, רייז היה אחראי לסרטים התיעודיים "חסימות", זוכה פסטיבל ירושלים ופסטיבל מינכן, ו"פרלמנט ארוחת הבוקר", סרט תיעודי באורך 40 דקות זוכה המסגרת הקצרה בפסטיבל דוקאביב. לאחר מכן יצר את "בדרכו שלו" ואת "על חבל דק", שהוצג בפסטיבל חיפה וזכה בפרס.

"העובדה שאבי מעולם לא חיבק אותי, יחד עם העובדה שאני בעצמי אב, מעוררת בי את הרצון לחולל תיקון בחייו", מספר רייז, "זה תמיד היה קשור לאמא שלו, סבתא שלי, שהקרירות שלה כלפיו וכלפי שבעת אחיו הייתה בולטת במיוחד.

"כשמצאתי את המחברות שכתבה אחרי מותה, הבנתי שהשאירה אוצר שיכול להפוך להיות הדרך להחזיר אותו לעבר ולהקל על הכאב. המחברות שואבות אותי ומאפשרות לי לגלות אישה מיוחדת במינה, אחת שכתבה על כל ילד וילד מנקודת המבט של ילדיה. לרגע אחד היא מתגלה כאישה שחיפשה להיות אמא ולא יכולה הייתה.

ראיתי את אבא בוכה בפעם הראשונה. גולן רייז, צילום: גונן שמר

"אני מושיב אותו ואת אחיו מול מצלמה, ויחד אנחנו יוצאים לסיבוב ילדות נוסף שבסופו יקרה משהו גדול. לא, הוא לא יחבק אותי בסוף, אבל אני אראה אותו בוכה בפעם הראשונה ואני ארגיש שהוא שיחרר משהו שהיה נצור שם 60 שנה".

הסיפור של סבתא שלך הוא למעשה גם סיפור של דור. כזה שלא ידע לגעת ולהחצין רגשות.

"ממש כך. היא הייתה אישה מאוד אידיאליסטית, אבל גם מאוד קרה וטכנית. היא כתבה בצורה טכנית וקרה כמו שחיה. ילדיה היו שווים בעיניה לילדי השכנים. רק דרך היומנים ובין השורות מגלים אבא שלי ואחיו כמה רגעים רגשיים.

"גם כסבתא היא לא הייתה נוגעת בנכדים שלה ולא מחבקת אותם, אלא דואגת יותר לצרכים פיסיים. גם אבי היה כך, והמבחינה הזו מדובר ומסופר על דור שגייס משאבים ליצירת חברה חדשה וקיבוץ הישרדותי, ופחות ליצירת חום אנושי וחמלה.

"סבתא שלי חוותה שני משברים: האחד פירוקו של הקיבוץ מערכיו, והשני מעבר הילדים מלינה משותפת ללינה משפחתית. זה היה דרמטי מאוד עבורה, והעובדה שהייתה צריכה לדאוג להם ולא הקיבוץ והמטפלות הרגה אותה לגמרי. לפתע הייתה צריכה להיות אחראית להם ולשלומם".

מדובר בחשיפה לא פשוטה כלל שלך ושל אביך ואחיו, וגם של ילדיהם.

"המשפחה שלנו מאוד אותנטית. פתחה את היומנים ואת הלבבות מול המצלמה. לאחר העבודה על הסרט עברו היומנים לבוידעם, נשכחו כאילו לא היו. קשה להתעמת עם האמת ועם המציאות שהייתה אז".

מה עבר ברבות השנים על אבא שלך ועל ששת אחיו ואחיותיו?

"כולם עדיין חיים. שני הגדולים גרים בקיבוץ, ארבע נעשו חילונים ועזבו לתל אביב, לקיבוץ מורן וקריית גת. הילדות והנעורים שלהם השפיעו על כל אחד מהם בדרך שונה. גם את זה ניתן לראות בסרט".

צפו בטריילר הרשמי של הסרט: