לכאורה מדובר בסיפור פשוט, רומן, על אהבה בין אישה ערבייה נוצרייה לגבר יהודי. פעם היה זה אולי אירוע מסעיר ויוצא דופן, אבל בימינו? כן, כנראה שגם בימינו.

דאגה גדולה למוסד הנקרא קיבוץ. עוז

אבל הסיפור פשוט רק לכאורה. כבר מתחילתו משהו סבוך בו. המפגש הראשון בין השניים מתרחש בבית חולים. בעלה של ג'יהאן, האישה הערבייה, חולה בסרטן. אשתו של יוסי, היהודי, אף היא חולת סרטן. ג'יהאן ויוסי נפגשים על ערש מותם של בני זוגם. כך, במוות, מתחיל הסיפור 'היו לזרים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שכתב ישראל עוז.

'האסיפה האחרונה' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), רומן הביכורים של עוז, מתרחש בקיבוץ. עוז אמנם לא היה מעודו חבר קיבוץ, אבל, כפי שהוא מעיד על עצמו, "הקשר הקיבוצי והעשייה הקיבוצית שלי הם רבי־שנים. מ־1993, בהיותי ראש מטה האוצר, הובלתי את הסדר הקיבוצים המשלים שתרם רבות להתאוששות הכלכלית של התנועה הקיבוצית. הייתי בין מעצבי אבני היסוד למודל השינוי הדרמטי והמצליח באורחות החיים.

"זה נעשה מבחינתי מתוך דאגה גדולה מאוד למוסד הזה הנקרא קיבוץ, שהמדינה שלחה אותו להתיישב על גבולותיה ובסופו של דבר זרקה אותו לכלבים.

"בעיסוקיי הרבים במגזר הקיבוצי הייתי יו"ר מטה הסדר הקיבוצים במשך 13 שנים, ניהלתי תהליכי הבראה בקיבוצים ובמפעלים, והייתי יו"ר פיתוח הגליל ותאגידים תעשייתיים. כל אלה היו בשבילי הזדמנות נדירה להכיר את הפן הקיבוצי המורכב לפני ולפנים. ברומן הקיבוצי שלי יש אמנם מבט נוקב על החברה הקיבוצית, אבל הוא נולד מהרבה אהבה למעשה ולאנשים".

הרומן השני שלך מתרחש ביישוב קהילתי.

"חייתי שלושים שנה ביישוב קהילתי - בעצמון, במועצה האזורית משגב. ברחנו מירושלים המתחרדת והמקצינה. בעיסוקיי הקיבוציים, בחיי ביישוב קהילתי ובכתיבת הרומן השני, צללתי עמוק לחקר הקהילות הקטנות, הסגורות, המבודדות, קהילות השליחות ההתיישבותית של מדינת ישראל.

"במשך השנים, דווקא מתוך תחושת השליחות והבדידות, פיתחו הקהילות האלה תחושה של 'אתה בחרתנו', ואני מדבר על היישובים הקהילתיים, על הקיבוצים, על המושבים ובעידן שאחרי מלחמת ששת הימים - על ההתנחלויות.

"כל אלו נעשו במשך השנים למורמים מעם, בבחינת אנחנו נחליט מי יחיה עמנו ומי לא. ביישוב הקהילתי כיום האוכלוסייה היא הומוגנית מאוד: מעמד בינוני־גבוה, אשכנזים, אקדמאים. והקליטה? בדרך כלל רק בנים חוזרים. מתפתחים ביישוב הקהילתי דפוסים של הסתגרות, הסתייגות מכל מי שאינו כמונו. לצערי זה קורה גם לקיבוצים.

"יש מאפיינים הנכונים לכל קהילות השליחות הסגורות. אני משער שחלק גדול מהקיבוצים המתחדשים יהפכו ליישובים קהילתיים, בעיקר בקיבוצים במרכז הארץ, שבהם יש קליטה מסיבית של בנים החוזרים לאזור הנוחות הכלכלית והמשפחתית. נוצרות קואליציות בין הורים לבנים חוזרים, שירותי בייביסיטר צמודים, בתים בתנאים טובים וזולים, מערכת חיוך טובה מאוד ועוד.

"האם ערכי השיתוף של פעם מעניינים אותם? לא. זה מה שקורה ויקרה לקיבוצים. האינטרס האישי מכתיב את סדר היום. מתפתח שיח חברתי חדש, 'שיח הרשת' שמובילים הצעירים היודעים לנהל את המלחמה שלהם ברשתות החברתיות. פעם זה היה אחרת.

"השיח הקיבוצי היה מכובד מאוד בזכות ההיבט הערכי והתלות של האדם במערכת הקיבוצית. לפני שלושים שנה נתנו כבוד למקום ולמנהיגות. ידעו שצריך להיות מנומס, כי אתה עלול להיפגע בשיבוץ לעבודה, לתורנות וכולי. כיום, כשהקיבוץ הוא בעל אופי קהילתי והחבר אינו תלוי בו, השיח הופך להיות חסר גבולות ולפעמים פוגעני. הפיכת הקיבוץ ליישוב קהילתי, וכן הבניית השיח החברתי בו, הם אתגר שצריך ושאפשר להתמודד איתו ולהצליח".

עטיפת הספר

מהיכן נבע הצורך לכתוב את 'היו לזרים'?

"בעצמון, בעקבות חוק ועדות הקבלה שנדון בכנסת, התחילו לעסוק בשינוי התקנון. הצירוף 'יהודי־ציוני' כיכב כאבן הרׂאשה. בתקופה ההיא לא הייתי מעורב ביישוב, ממש כמו יוסי, גיבור הספר שלי, החי את חייו. אבל בשונה מהגיבור שלי, אני כן נעשיתי מעורב. נאבקתי, והייתי בראש החזית לביטול ההגדרה 'יישוב יהודי־ציוני' כמצפן תקנוני המכתיב מי יתקבל ליישוב. לצערי, הרוב לא חשבו כמוני.

"בעקבות זאת, כשהבנתי שאני חי בחברה שאינה מתאימה לערכים שלי, העברתי את מרכז חיי לתל אביב. אנחנו יכולים לחיות עם עומס קהילתי מסוים, עם דילמות של מנהיגות כוחנית, של שיח רכילותי ושל גלי תוקפנות העולים ושוככים, אבל כשאתה מאמץ תקנון לא ערכי - לתפיסת עולמי זו כבר חותמת והכתמה.

"הייתה לי מחשבה לכתוב טרילוגיה על קהילות קטנות. שני ספרים כבר כתבתי - על הקיבוץ ועל היישוב הקהילתי - ונראה מה יקרה בהמשך".

נחזור לסיפור. למה אהבה בין יהודי לערבייה?

"'היו לזרים' הוא בראש ובראשונה סיפור של אהבה לבני זוג שמתו צעירים, ושל אהבה חדשה הפורצת גבולות. אני חושב שכמה וכמה מיני טבו שלנו חייבים להישבר. אין זה מקרי שהמוות חיבר בין יוסי לג'יהאן, בשונה מהמקובל ומהמושרש, שהמוות בארץ - בעקבות השנאה בינינו לבין הערבים - מפריד בינינו.

"חוויית ההתמודדות עם המוות בספר חיברה בין השונים. היא מתגוררת בחיפה, אישה יפה, אינטליגנטית, אדריכלית מבוקשת מאוד; הוא איש הייטק מצליח המתגורר בגליל, מאבד את מקום עבודתו בעקבות הקשר בינו לבינה, מאבד את מקומו ביישוב הקהילתי שאינו מקבל אותה, מאבד את חבריו שאינם מוכנים לכך שערבייה תהיה חלק מהקהילה והנועלים בפניה את השער, תרתי משמע. וכך הופך יוסי, שהיה חבר אהוד בקהילה, ללא שייך. הוא זר לקהילה, והיא זרה לו".

קשה שלא להזכיר לעוז את ספרה של דורית רביניאן 'גדר חיה', שבסופו מטביעה הסופרת בימה של תל אביב את אהובה הערבי.

ומה אתה?

"כנראה שהשר שזעם על הספר 'גדר חיה' לא קרא אותו עד סופו, אבל זה נהוג אצל שרינו בימים אלו. בספר 'היו לזרים' הסוף שונה, אבל נשאיר את הגילוי לקוראים. כך או אחרת, אין ספק שהספר ירגיז את הצנזורים החדשים".