(עלילת הסיפור, הדמויות המוזכרות בו והשמות הם כולם פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין העלילה לבין אירועים שאולי התרחשו במציאות הוא מקרי בהחלט)

פרק 1: סימני דרך

לפני מספר ימים אספתי טרמפיסט. אינני עוצר לטרמפיסטים, כמו כולנו בשנים האחרונות, אבל הפעם זה היה אחרת. אולי היו אלו המדים שהביאו אותי לעצור, או העמידה שלו בתחנה שכוחת האל, ואולי בכלל צבע הכומתה.

נוצר בינינו חיבור מיידי. צילום המחשה: שאטרסטוק

החייל הניח את תיקו בספסל האחורי ופנה לשבת לידי. לאחר שהתחלנו בנסיעה הפנה את מבטו ושאל לאן אני מגיע. נראה כי היה מרוצה מהתשובה.

על חולצתו ענד את סמל היחידה. זיהיתי אותו מיד, וגם את התג על כותפת שמאל.

"חיל הים. משרת על הדבורים?" שאלתי.

"כן", השיב לקונית והמשיך להביט אל הכביש.

"916", המשכתי והבטתי בו.

עכשיו פנה אליי ונעץ בי מבט האומר 'יפה, שיחקת אותה'. "איך אתה יודע?" שאל.

"מכיר מקרוב. הייתי הסגן של ה־903".
"מה?!" הוא נדהם, "אני הסגן של ה־903".
הבטנו זה בזה וחייכנו. אכן, צירוף מקרים.
"אז מה", אני אומר לו, "אתה ישן בחרטום? במיטה מימין למטה?"
"אני דווקא בשמאל", צחק.


מרגע זה קלחה השיחה. העובדה ששירתנו על אותה ספינה ובאותו תפקיד יצרה חיבור מיידי. עברנו לדבר בלשון חיל־ימית מדוברת, פלברה בשפתנו. וברגע אחד חוזר אליי הכול: הריחות, האנשים, הסיורים ואפילו תחושת הנדנוד. ושוב אני עולה במדרגות כשבידי כוס קפה קטנה, עומד בגשר הפתוח והאורות של תל אביב נראים מנצנצים מהסיפון.

השיחה נמשכה כאילו מעולם לא עזבתי את הספינה, כאילו אני רק מעביר לו משמרת. ומילים כמו מיק, פורפיק, בילג'ם, שמור קורס ושמאלה שלושים צצות ומגיחות, חוזרות בחדווה למילון המנומנם שלי.

כשהתקרבנו לצומת אשקלון ביקש החייל שאעצור לו בכניסה.

"אכניס אותך פנימה", הצעתי.

"לא תודה, זה רחוק. אני צריך ממש ליד המרינה".

הנהנתי בראשי. עד עכשיו דיברנו על הים, אז ניסע כבר עד אליו. פניתי ימינה. החייל כיוון אותי לרחוב קטן הסמוך למרינה, ולבסוף עצרנו. הוא יצא מן הרכב ומשך בכבדות את התיק מן הספסל האחורי.

"תודה, באמת", אמר לי.

"בכיף. איך קוראים לך?"

"רני", השיב.

"שם יפה יש לך. ד"ש לספינה", חייכתי, ורני סימן באגודל כלפי מעלה ופנה לדרכו.

נשארתי לשבת במקומי. מה שקרה פה היום טלטל אותי. משכתי אליי את בקבוק המים וגמעתי ממנו לגימות ארוכות. בשעת צהריים זו כבר היו המים חמימים.


האפשרות שאאסוף טרמפיסט המשרת כסגן על הספינה שלי נראתה הזויה לחלוטין. אבל העובדה שהחייל הוביל אותי לפה, אל מלון הדירות הקטן הזה - דווקא זה? - פשוט שיתקה אותי.

לקחתי לגימה אחרונה מן המים, הברגתי חזרה את מכסה הבקבוק והנחתי אותו במושב לידי.

מלון הדירות הקטן ניצב בקצהו של רחוב ללא מוצא, קצרצר ומשופע, ולא צוין עליו כלל שזהו מלון. מחלון הקומה השנייה והשלישית, וגם החמישית, ניתן היה להבחין בתרנים של היאכטות המתנודדות מתונות במרינה.

זה פשוט מעבר לכל דמיון, חשבתי לעצמי. הרי התאריך היום הוא שמונה־עשר ביוני.

נסעתי לאחור, ויצאתי מן החניה של מלון הדירות. הדי האירוע לא נתנו לי מנוח. הדרך חזרה הפכה למעין מסלול. ידעתי שכעת אעבור נקודה אחר נקודה. ליד בית החולים פניתי ימינה, ובקצה הרחוב שוב שמאלה. נסעתי באיטיות לאורך הרחוב, בחנתי את התוואי וחיפשתי אחר סימנים. עצי הצאלון הגדולים פרחו עתה באדום בוהק והטילו צל על הכביש. חלפתי על פני בית הספר ומגרש החניה משמאל, והמשכתי לכיוון היציאה הדרומית.

בדיוק בנקודה שבה מתעקל הכביש בחדות צלצל הטלפון הנייד.

עורכת הדין שפירא הייתה על הקו.

"מה שלומך?" שאלה באינטונציה השמורה רק לה. קולה הנעים, המתנגן, פרץ לחלל הרכב דרך הרמקולים כאילו הייתה ממש לידי.

"מצוין", הפטרתי. אבל משהו בקולי הסגיר אותי. שפירא עולה על דברים כאלו.

"הכול בסדר?" שאלה, "אתה בנהיגה?"

"כן".

"מישהו שומע?"

"לא, אף אחד. שנייה, אני עוצר בצד".

"אתה לא יכול לנהוג ולדבר?"

"לא, אני מעדיף להיות מרוכז בשיחה איתך".

"תשובה נכונה".

עצרתי את הרכב בצד הדרך, בדיוק לאחר הסיבוב החד של תשעים מעלות, ודוממתי את המנוע.

"שפירא, את לא תאמיני למה שקורה לי היום. פשוט אוסף של אירועים הזויים. אפילו הנקודה הזאת שבה עצרתי כרגע היא לא מקרית. גם לה יש היסטוריה".

"אז אנחנו בשיעור היסטוריה?" צחקה. "טוב, אתה לא תאמין איזה חדשות יש לי בשבילך", אמרה והשתתקה, מודעת לעניין שעוררה הפאוזה שלה.

"נו...?" דחקתי בה לבסוף.

"סגרו את התיק".

"יפה! אין עלייך".

"כבר מזמן ידעתי שיסגרו, עוד בפגישה הראשונה שלי שם. אבל עכשיו זה רשמי. סופית. אתה יודע שאחרי שסגרו את התיק, ובסיטואציה שנוצרה, אתה יכול לתבוע".

"כן, אני יודע. דיברנו על זה בזמנו".

"אבל סליחה, קטעתי אותך קודם", התנצלה. "התחלת לספר לי משהו על... היסטוריה".

"זה לא לטלפון".

"מבחינתי כן, אם יש לך זמן ואם אתה רוצה שנצלול לשיחת עומק".

"עזבי, שפירא, לא עכשיו. נדבר על זה".

"טוב, אבל אני רוצה שתשתף אותי".

התנעתי שוב את הרכב, הצצתי במראה וחזרתי לכביש.

"אז מה אתה חושב לעשות?" הקשתה שפירא.

"בקשר למה?"

"בקשר לתביעה".

התמהמהתי עם התשובה.

"אתה עוד כאן?" שאלה. "אני שומעת שחזרת לכביש".

"כן, אני עוד כאן".

"תקשיב, ניר, עוד משפט אחרון לפני שאני מנתקת. אני לא יודעת מה תעשה, אבל אני רוצה שתתבע אותה".

השתררה שתיקה. המשפט האחרון גרם מבוכה. שפירא הרגישה כנראה שהלכה משפט אחד רחוק מדי, ואילו אני הרגשתי שהיא נלחמת עבורי, אולי נלחמת עליי. חלפו מספר שניות של שקט מעיק, עד שהצלחתי לגייס טון רגוע דיו כדי לסיים את השיחה.

"אוקיי, נדבר מחר?"

"כן, אני אתקשר. ביי".

את שפירא הכרתי לפני שנתיים, בשיחת טלפון מקרית.

התקשרתי לאחת החברות הגדולות, מסוג החברות שכולנו מתקשרים אליהן מדי פעם בפעם. היא ענתה לטלפון. אחר כך ביקשה שאעביר מסמכים. למחרת התקשרה לאשר שהתקבלו.

השיחה זרמה היטב, מעבר להיבט הרשמי. משהו בדינמיקה, בכימיה שבשיחה עבד טוב. החלפנו שמות וכתובות מייל. אני אוהב לקשקש עם הנציגות הטלפוניות, לקלף מהן את הקליפות, לבחון מי עומדת בצד השני ולפצח את הטון הלקוני. וכך היה גם עם שפירא, לפחות בתחילה, אלא שבהמשך הקשר נעשינו ידידים.

הרכב שלי משך דרומה. אחרי שעברתי את המושב הראשון הופיעה חורשה קטנה מימין. מיד כשמסתיים מעקה הבטיחות של הכביש יש פנייה קטנה ימינה, לדרך כורכר. צריך להאט ממש כדי לא להחמיץ אותה.

עמוד חשמל ענקי בעל בסיס עגול עומד שם נטוע כסימן. דרך הכורכר פונה ועולה אל תוך החורשה. בתום דרך קצרה מגיעים לשני עצי שיטה. באביב הם זהובים. העצים מטילים צל רחב, ויש מקום לשתי מכוניות לחנות בצִלם.

עצרתי ודוממתי את המנוע. הייתה זו הנקודה השלישית על המסלול. ישבתי לסדר את המחשבות בעוד דלת הרכב פתוחה. למרות חום יוני נזכרתי דווקא בחורף, וכיצד לפני פגישה הייתי בודק את דרך הכורכר, מעמוד החשמל עד לעצי השיטה, כדי לוודא שהרכב שלה יוכל לעבור בה בקלות.

משכתי את המחשב אל ברכיי ופתחתי את המסך. הוא עלה באיטיות.

הטיתי קמעה את המסך כדי שקרני השמש לא יסנוורו.

15 שנה בעבודה כחוקר פרטי מלמדים אותך לבחון את הפרטים הקטנים, וכך היה גם פה. פתחתי את הקובץ היומי והתחלתי להקליד.

"עכשיו שלוש. זו השעה שבה הייתה מסיימת ללמד, יוצאת מבית הספר, חוצה את החניה, חולפת על פני שׂדרת עצי הצאלון, מרחק עשר דקות מכאן, ועוברת באיטיות את הסיבוב החד. את המסלול הזה בדיוק היא הייתה עושה מדי יום ביומו. לכל נקודת זמן ומקום משויכות חוויות אין־ספור, בשעות מסוימות, בימים מסוימים. לכל נקודה מעין אופי משלה".

"הסיכוי לצירוף מקרים אינו מתקבל על הדעת", אני מסכם לעצמי, חותם נחרצוֹת בהקשה חזקה על המקלדת, ומקפל את המחשב.

פילוסופיית יד המקרה העסיקה אותי בשנים האחרונות. תיאוריה זו גורסת שלמעשה אין מקרה, גם לא צירוף מקרים. אנו הולכים על שביל מסומן, אולם השביל נסתר מעינינו.

צירופי המקרים הנקרים בדרכנו הם סימני הדרך. תפקידם לוודא שלא נסטה מן השביל. אני מוריד את הראש אל ההגה, ומשחרחר את חגורת הבטיחות. לוקח נשימות עמוקות ונושף לאט. פותח את דלתות הרכב ומאפשר לרוח לחדור פנימה. סימני דרך, אני מהרהר לעצמי.

החייל, מלון הדירות, וגם עץ השיטה שתחתיו אני יושב כעת - כולם סימני דרך. המכנה המשותף לכל אלו הוא התאריך של היום, ויש רק אחת שהתאריך הזה מסמל בעבורה עולם ומלואו.

הימים חלפו להם, יולי הגיע, ואיתו ימי הקיץ החמים המשתרכים באיטיות. ענייני היום־יום לעומתם דוחקים במהירות, וכך גם באותו יום דמיוני. כך לפחות חשבתי עד הבוקר, בשעה שהוצאתי את הנייד מן התיק.

*****

"היי".

כך בדיוק - קצר ולקוני, אבל לא היה צורך ביותר. שלוש שנים שלא שמעתי ממנה.

(המשך יבוא)