בשבועות האחרונים אנחנו נחשפים ליותר ויותר אמנים שמביעים דעה פוליטית, חברתית, שלא מפחדים להתבטא בנושאים שנויים במחלוקת גם אם זה יפגע להם בקריירה או יהפוך אותם למטרה ברשתות החברתיות.

האומץ הזה, גם אם כרוך בסיכון, מבליט את הצורך של התרבות הישראלית להתעורר לא רק בנושאים שקשורים אליהם. אחרי הכל, מדובר באזרחים שיכולים להניע תהליכים שהם מעבר לתחום הבמה.

זו גם הסיבה שצורמת מאוד העובדה שזמרי המזרח נעדרים מהשיח הזה. כנראה שהם מעדיפים למכור עוד להיט קיץ או קיסריה ולא לעורר מחלוקת כזו או אחרת שתפגע במכירות.

לא צריך להסכים עם הקריאה של הראל סקעת לנוער הגאה לא להתגייס לצה"ל על רקע ההחלטה לא לתת לאנשי הקהילה לאמץ, אבל ראוי לכבד את דבריו ואת קריאתו.

גם מאבקו של אמיר פרישר גוטמן בעניין, שנגדע בשל הטרגדיה הנוראית שלו, שווה התייחסות אחרי שהתייצב בחזית המאבק. לא צריך להפחית מעוצמת הפרובוקציה שעשה אביב גפן לסינגל החדש שלו "הללויה" עם שלטי חוצות מתריסים ("איך זה ששלטון נגנב בגלל שלוש יריות בגב"), אבל כן צריך לדבר על זה שהוא התייצב לצד קהל המפגינים בפתח תקווה.

לצד זה, ישנה שתיקה מביכה מצד זמרי המזרח. יכול להיות שהם חושבים שזה לא המאבק שלהם, שקהילת הלהט"ב צריכה להתמודד לבד עם ההשלכות, אבל כשמביאים בחשבון שהם שתקו גם בפרשת היעלמות ילדי תימן, מבינים שיש כאן אנשים שלא הבינו את תפקידם וכנראה אכפת להם רק מעצמם.

כאילו שהמאבק לא נוגע גם לחלק ממעריציהם או חבריהם, שטובים בשביל לקנות כרטיס אבל לא בשביל לאמץ ילדים בגלל נטיותיהם המיניות.

השתיקה המביכה הזו, הרוח הגבית שלא מגיעה, היא עוד חלק מבידול האמנים המזרחיים מהחברה כולה. אותה מגמה קיימת גם בימי זיכרון, שבהם הם נדרשים לשיר שירים של אחרים כי שירי השכול לא קיימים.

הפחד מלהיות במחלוקת או ללכת נגד הרוח, הוא גם זה שישאיר את הזמרים המזרחיים רק במגמת הכפיים, לא יותר, כי סולידריות לא נמדדת רק בדואט כזה או אחר, אלא ברגעי משבר מכוננים - ושם הם נאלמים.

הראל סקעת, איפה הרוח הגבית? צילום: ערן גרנות

החמישיה

אל תחמיצו את פסטיבל בית גוברין שיתקיים סביב חג האהבה באמפיתיאטרון הרומי בבית גוברין בין ה־3 עד ה־19 באוגוסט ויכלול שני מופעים בערב של מיטב האמנים.

'הלווים', שמגדירים עצמם כקול החדש של המסורת היהודית, מנסים ליצור את המוזיקה היהודית בדומה לגרגוריאן, אבל זה פחות מוצלח ומלהיב.

שימו לב לשירה קיזלשטיין (כן כן, הבת של המתופף האגדי דובי), שמפציעה עם 'בסוף כל יום' שמלווה בקליפ חושני במיוחד.

אבי סינואני חוזר עם 'לעולמים' עם קצת רגאטון ברוח התקופה. עצה שלי: עזוב את זה, אתה שווה יותר, תחדש ימיך כקדם.

18 שנה בלי מאיר אריאל, ונותר רק לדמיין מה הוא היה כותב על המצב בארץ בשפתו המיוחדת והביקורתית.

סינגלים: השמאלץ של מויאל

אתניקס - איש זהב. זוכרים את 'בכפיים' של פוליקר? אז כאן זו הבחורה שאם תתנו לה אהבה "היא תזיז את כל הגוף". הקצב אותו קצב, המילים של זאב נחמה כאילו הועתקו מכל אלבום אחר וחלקן נשמעות לא קשורות. מוצר אתניקסי טיפוסי ודי בנאלי.

אייל גולן - תבואי היום. זה קליל, זה קייצי וזה בעיקר מראה שלגולן יש את היכולת גם להוריד הילוך ולהשתעשע. לא כל דבר שהוא עושה צריך לקחת ברצינות תהומית, צריך גם שירים כאלה שיעשו נעים באוזן בזמן שאתם בים או בבריכה.

אסי זיגדון - בסוף זה רק להיות. יש פה משהו קסום. טקסט מצוין של זיגדון שגם הלחין, משהו שזורק אותך אל הימים שהם היו משקיעים במוזיקה ואל המשבצות של אלג'יר ואביב גדג', עם טעם נוסטלגי. סינגל מתוך אלבום רביעי, שרק נותן חשק לחזור אל חומרים ישנים ולראות מה פספסנו.

ירדן אזולאי - תגידי שתבואי. ברוח התקופה גם אזולאי הולך על קו ספרדי־לטיני, ולמרבה ההפתעה גם מצליח ליצור שיר נעים לאוזן, למילים של גל שריג וללחן של דנה מלכה. שיר קיץ במובן הטוב של המילה. העיבוד טוב והזמר נשמע יציב ומשתלב עם הקצב בלי יותר מדי מניירות.

שיר זוארץ - טיפה אחר. זוארץ קצת משנה כיוון אל תוך פופ־דאנס שמתחרה בקלות עם נועה קירל או עדי ביטי, אבל ניכר שזה לא השטח שלה. שיר קצת סתמי, מאוד מהונדס, וחבל, כי הסינגל הראשון שלה היה מצוין - ואולי היה צריך להמשיך באותו קו.

הראל מויאל - כל מה שביקשתי. עונת החתונות מחזירה את מויאל אל הבלדות. יש מי שאוהב את השמאלץ הזה, את המתיקות והמסירות, אבל זה כבר מיחזור. נסו לשמוע את 'אהיה לך אושר' שלו מלפני שנתיים, תשאלו מה נשתנה ותגלו שכלום.