"גם אני רוצה", אמר איתי בן ה־11 כשנתן אביו ישרי לאחותו הקטנה, שישבה על כיסא התינוק, קופסת מקלות בייגלה מצופים בשוקולד - עוד אחד מפלאי חברת עלית לממתקים. "אין לי עוד אחד, חמוד", ענה האב.

ריח בשר חרוך היה באוויר. צילום המחשה: שאטרסטוק

הערב החל לרדת, והאוטו נטה על צִדו, כי רק לפני רגע נוקרו שני צמיגיו הימניים, האחורי והקדמי, בשל מוט ברזל משונן שהיה על הכביש. מדי פעם בפעם בהה האב בסלולרי המנופץ שלו, כאומד את הסיכוי הבלתי מציאותי בעליל שאולי בכל זאת יפעל.

הוא קילל חרש את אשתו שהפילה את המכשיר ממרומי דירת שתי הקומות שלהם בקיבוץ, על מדרכת האבנים המשתלבות. הייתה זו נסיעה של שעה ומשהו על כביש 6 לקיבוץ גבעת מנשה, שהיה אהוב על ילדיהם של ישרי ושגית.

נישואיהם החזיקו כבר יותר מעשור, לא מעט בזכות ביצועי המיטה של השניים, שלא השאירו מקום לדמיון, ואיחדו אותם שוב ושוב מול מהמורות הזוגיות הבלתי ניתנות לריסון של כל זוג באשר הוא. אלא שעכשיו לא היה טלפון, ותחנת הדלק - כך ידע ישרי - היא במעלה הכביש המהיר, מרחק כחמישה קילומטר.

כיוצא סיירת מובחרת היה ישרי מצוי עתה בשטח הפקר, ומצא חן בעיניו הפן התפקודי שדרשה ממנו כעת המציאות, כמו בימי הצבא שלו.

***

הוא יצא ובדק את שני הצמיגים הקרועים, ואז ראה את המדורה. הייתה זו נקודת אור כתומה וזוהרת במרחק כמה מאות מטרים ממנו. כן, היה שם אדם. ציפור עפה מעליו, וקריאתה הזכירה לו קריאה נושנה מילדותו, עת גידל נץ בקיבוצו. הוא נזכר בעוף היפהפה שהרשו לו הוריו לגדל בחדר האחורי בביתם, ואיך אמר אז לאביו שהוא, ישרי, יחיה עד גיל ארבעים וחמש ואז ימות.

"ישרי, למה אתה אומר לי את זה, ילד לא מחונך שכמוך?" אמר לו אביו, שהיה גזבר הקיבוץ ומפעיל קטפות הכותנה הטוב באזור. "זה נגד רצוני, אבא. פשוט יצא לי מתוך הראש המספר הזה", ענה ישרי ופילל שהוא סתם מדבר שטויות.

שנים על גבי שנים סחב את המועקה של המשפט הזה בהיחבא ובלי לערב איש בתחזית הקודרת הזאת, שניקרה במוחו בכל פעם שהיה מדבר עם אביו. ועתה הנץ הזה, שקרא קריאה רמה מעליו ודאה לכיוון המדורה ההולכת ומתגברת. להבתה כבר הייתה גבוהה מקומתו של האיש.

"בטח יש לו פלאפון", אמר ישרי בקול רם, כאילו יכול היה לגרש את המחשבה מראשו שהיה קשר בין הנץ שגידל אצל אביו בביתו והנבואה הסתמית שהתדפקה על דלתו לקראת יום הולדתו ה־45 עמד להיחגג.

אביו מת בנסיעה באוטובוס ממולכד כשעשה את דרכו לתל אביב. הוא החזיק בתיקו את המדליה היפה שקנה לו בנו בחנות למדליות, ושעליה היו חקוקות המילים 'אש התמיד', וציור מרשים של לוחות הברית מתערסלים באבני הכותל, ולהבת אש מלחכת את שניהם ומציירת את המילים בגרפיקה מרשימה ונועזת.

עתה התקדם ישרי ועבר את מעקה המתכת שתחם את הכביש. הוא הביט על ילדיו וצעק להם לשבת באוטו ולא לזוז עד שיחזור. במרחק בהקו אורותיו של כפר ערבי שצפה על העמק שבו עבר כביש 6 על מבול מכוניותיו. שני הקטנים באוטו לא יכלו ללכת עמו בשטח. לא, הוא עשה נכון כשהשאיר אותם לעשר עד עשרים דקות כדי ללכת לאיש ליד המדורה ולבקש להתקשר לחילוץ.

מסוק עבר מעליו, ואחר כך עוד שני מסוקים משטרתיים שהבליחו באורותיהם. הם טסו צפונה במבנה משולש. הדבר הזכיר לישרי זמנים טובים של אימונים מול מסוקים של צה"ל, והפליא אותו שבעיצומו של זיכרון נעים זה חלף בעמוד השדרה שלו עוד גל חום חשמלי שזעזע אותו בעוצמתו.

הוא ידע כי איכות הנבואה הסתומה הזאת, שלושה ימים בדיוק לפני יום הולדתו, נבעה מאיכותו של רגע בלתי מוסבר. הוא ידע שעליו ללכת למדורה ולאיש העומד מולה ומסתכל בה. הוא נזכר כי יש דברים שאין להם הסבר.

"אהלן" אמר כשהתקרב לאיש הגדול שעמד עמידה שפופה על ברכיו והביט באש. ריח בשר חרוך היה באוויר, ואז ראה ישרי שיפוד גדול של בשר מצטנף באש המלחכת אותו. האיש לא ענה.

הוא הסתכל בישרי וקם כשהוא מנגב בידיו המגואלות בדם את פירורי הפיתה שאכל כנראה לפני כן. עיניו בישרו לישרי שהמפגש יהיה נעים פחות משציפה. "יש לך טלפון בבקשה? אני צריך להתקשר לחילוץ. אין לי טלפון, והרכב שלי עם שני הילדים שלי נמצא שם, והם מחכים לאבא שלהם".

עיניו של ישרי ניסו לחייך אל האיש, אך מבטו הזועם ובגדיו המלוכלכים ובעיקר שתיקתו אל מול דבריו, עוררו אצל ישרי רצון להימלט משם, או לפחות לחלץ לאחור במילות תודה קלות וחינניות. האיש החל להתקרב לישרי, ונראה שהוא גבוה ממנו בראש שלם. צעדיו היו כבדים אך קלים יחסית לאדם בגודלו.

***

המסוקים שפנו לפני כן צפונה הגיחו מאי־שם ופנו עתה לכיוונם של שני הגברים. הם טסו טיסה איטית ורועשת, וכשעברו מעל המדורה האטו משום מה, ואחד מהם החל לרדת לכיוונה.

לפני שהספיק ישרי להבין מה קורה, כרך האיש את זרועותיו סביב צווארו, ובסכין חיתוך פעורה איים לחתוך את גרונו. המסוק ירד וירד, והמדורה הבהבה בקולות רמים של הישרדות האש אל מול רוחות להבי המתכת המסתובבים.

זרקור האיר עתה את שני האנשים, וישרי לא זז. הוא רק חשב על ילדיו ועל הטעות שעשה. הוא חשב משום מה על הלהבות בתרשים הגרפי היפה של 'אש התמיד' על גבי המדליה, שאחרי מותו של אביו הועברה אליו למשמורת.

שניהם היו מוארים עתה, והמסוק השני והשלישי נחתו במרחק מאה מטר מהם. המסוק הראשון עדיין היה באוויר, והוא אשר כיוון את הזרקור אליהם בצורה שהפתיעה את ישרי ביציבותה. חבורת הגברים שירדה מהמסוקים החלה להתקרב אליהם, וישרי הבחין בדמות קטנה מבליחה מהחשיכה וניגשת בהיסוס לעבר המדורה.

"רוח מן הון וואלד, רוח!" אמר האיש, ואלו היו מילותיו הראשונות. איתי קרב אל המדורה ונעץ מבטו באביו הלפות וסכין יפנית בגרונו. "לך מפה, איתי! לך לאוטו וחכה לי שם! אתה לא מב...לך מכאן, איתי, אני לא רוצה לראות אותך!" צעק ישרי כשעיניו כמעט יוצאות מחוריהן.

הגברים התקרבו, וישרי הבחין שאחד מהם אוחז בידו מגאפון. הוא החל דובר ערבית שישרי לא הבין. הילד בהה באביו, ולא ידע אם ללכת או להישאר. "ילד, בוא הנה. אתה לא שייך לזה, בוא הנה ילד", אמר האיש במגאפון כשראה שהילד אינו מגיב לערבית שכוונה אליו.

"עוד צעד אחד, ואני חותך לאיש הזה את הצוואר!" צעק בקול עמוק האיש שאחז בישרי. איתי רץ לאביו במקום לחבורת האנשים. האב הביט בו בייאוש, וניסה להשתחרר מאחיזתו האיתנה של הערבי. הערבי אחז בו כבצבת, וישרי ויתר על הניסיון. אז יצאה לישרי נפיחה קולנית, ואחריה הוא חרבן במכנסיו. הריח הכה בנחיריהם של ישרי, של הערבי הגדול ושל איתי.

"אבא, חרבנת במכנסיים", אמר איתי בלי לחייך. הוא ניצב עתה לימינו של אביו והחזיק ברגלו כאילו הייתה קרן מזבח אנושי. "איפה אחותך?" שאל ישרי.

"היא נשארה באוטו. אל תדאג, אבא, אמרתי לה לא לזוז''. שני כדורים נורו לאוויר הלילה, והערבי קרס אל הקרקע כשהוא אוחז בישרי ומכופף אותו איתו. המגאפון המשיך לדבר בערבית. לפיתתו של הערבי הייתה חזקה יותר עכשיו. ישרי הרגיש כי הוא נחנק, ושאם לא יעשה מעשה ייחנק מהלפיתה ההולכת ומתהדקת. הם שכבו עתה על הארץ. האנשים התקרבו.

"אני חותך לו עכשיו את הגרון! עכשיו!" צעק האיש. הילד בכה וניסה להוריד את ידיו של הערבי מגרונו של אביו. ישרי ראה סכין מהבהבת מול פרצופו ואת בוהק הברזל הפחוס והסתמי כל כך של הווייתה. היא שקעה בגרונו בתוך שנייה והחלה חותכת אותו.

האיש אחז בו טוב כל כך שלמרבה הפלא הרגיש ישרי כי הוא מבצע את עבודתו בצורה טובה ומקצועית. הוא התפלא כיצד הוא מרגיש כמו הבשר שהוא עצמו היה חותך כשהיה מכין על האש, אלא שהפעם הוא הבשר וגרונו נחתך.

"לא לירות!" שמע ישרי, ואז הערבי צרח וישרי ראה את דמותו הקטנה של איתי מכסה את כל שדה ראייתו. אחיזת הסכין רפתה, והיד החותכת עברה למקום אחר. ישרי לפת את צווארו וניסה לעצור את זרם הדם שהחל מבעבע ממנו. הוא ראה את הערבי מימינו מוטל ומקל חד בתוך עינו.

הערבי אחז במקל וניסה להוציא אותו. איתי עמד בצד ובכה וצעק "אבא! אבא! אבא!" כל שזכר ישרי לפני שמסך שחור ירד עליו, היה ריח הצואה שלו עצמו, שנמרחה כבר כליל בתוך שרוול מכנסי הג'ינס שלו.

חמישה גברים עטו על הערבי ואזקו את ידיו מאחורי גבו. מאי־שם הגיח רופא עם ערכת עזרה ראשונה על גבו, וטיפל בישרי כשהערבי מתפתל בייסוריו לידם. הרופא ביצע החלפת קנה נשימה לישרי. "העורק הראשי היה במרחק שני מילימטר מלהב הסכין היפנית", אמר באנחת רווחה. "הוא עשוי לחיות".

ישרי היה בהכרה חלקית ומלא במורפיום כשהמסוק התרומם ונשא אותו לבית החולים שיבא. מול מסך דימויים חזקים ראה את אביו עומד ושואל אותו למה הוא אומר את המשפט הנבואי שלו על מותו הוא.

"אבא! אבא! אבא!" צעק לו ישרי מתוך מבול המסרים הויזואליים שתפסו את מקומם בתודעתו מוכת המורפיום. וקולו של אביו ענה לו מתוך האוטובוס ההוא שנסע לתל אביב: "לא היית צריך לומר זאת", וישרי בכה. הוא בכה כי הבין שגם הוא עומד להצטרף לאביו לפני שיביא אותו המסוק לשיבא.

בכל שתי דקות בדק הרופא את גרונו של ישרי ומדד את הדופק שלו. ישרי פקח את עיניו ומצמץ, מפני שלא יכול היה לדבר. הוא הרים את ידו, כמסמן שהנה הולך לקרות לו הדבר הזה שקוראים לו מוות. דמותו של אביו ריחפה מעליו במסוק. פניו היו עצובים, כך ראה ישרי.

"תן לי יין עכשיו", אמר ישרי בקול חלוש לרופא הממושקף. "אני אתן לך יין אחרי שתחלים מכל זה. אנחנו נשתה יין יחד, אדוני, כשכל הדבר הנורא הזה ייגמר", הוסיף הרופא והזריק לו עוד מנה של מורפיום.

שוטר אחד התקרב לרופא בפנס ראש והציע לו מתוך קופסת קרטון קטנה מקלות מלוחים מצופי שוקולד של עלית. "תודה", ענה הרופא, נטל כמה מהם ונגס בהם נגיסה. "גם אני רוצה", אמר ישרי לרופא המשתומם. קולו התחזק. "אתה מתכוון למקלות הכעכים המצופים?" שאל הרופא בפליאה.

"כן, גם אני רוצה", אמר ישרי וחייך חיוך דואב שהצליח לגייס מאי־שם. הוא נזכר כי איתי אמר את המשפט הזה כשהוציא לאחותו הקטנה חפיסת מקלות מצופים כאלה, לפני שהלך מהאוטו בכביש 6.

"אני המום. הוא עוד ער אחרי שקיבל שתי מנות חזקות מאוד", אמר הרופא לחברו שעמד מעליהם והאיר את פניו של ישרי באור פנס הראש שלו. "תאמין לי, הייתי מכבד אותך בכל הקופסה אילו הייתי יכול", אמר האיש בפנס הראש שהאיר את עיניו הפקוחות לרווחה של ישרי, עיניים שרוח חיים כבר לא הייתה בהם.