נתחיל מהסוף: אחרי שנים ארוכות בהן השיר הזה כלל אינו חלק מהסטליסט בהופעות החיות שלהם, רדיוהד שרו אמש בפארק הירקון את "קריפ". הג'סטה הזו מתמצתת את ההופעה של הלהקה בארץ, למרות רוג'ר ווטרס, קן לוץ' ויתר המחרימים.

הופעה, אני אומר, אבל זו לא המילה המתאימה כדי לתאר את מה שהלך אמש בפארק; זו הייתה התכנסות, טקס, גירוש שדים וטיפול באמצעות מוזיקה.

צילום וידיאו: Tuberevnge

אחרי חימום של דודו טסה והכוויתים (שהתלוו לרדיוהד בכל ה'טור' שלהם השנה) והרכב הכולל את שי בן צור, ג'וני גרינווד (הגיטריסט של רדיוהד הנשוי לאמנית הישראלית שרונה קטן) וחברי הרג'יסטן אקספרס - קיבלנו הפסקה של כמחצית השעה, לאורכה נשמע בחלל הפארק לופ של פעמונים שמילא את הזמן ושימש כהכנה להופעה עצמה.

זו התחילה בדיוק בזמן ובפתיחה לא אופיינית להופעות רוק גדולות, בלי רעש וצלצולים, אלא עם רק פסנתר ותום יורק שר את Daydreaming. מין התנעה איטית ומהורהרת שנתנה את הטון להופעה כולה.

בשלב זה כבר היינו כחולמים - והבמה הייתה מוארת בבוהק לבן שאם הייתי כותב עבור מגזין ספרותי כלשהו הייתי מתאר אותו כאור נגוהות, או יקרות, מין זוהר בוהק - ומדמיינים את הלהקה על הבמה, כי מסכי הווידאו נותרו שוממים ואי אפשר היה לראות כלום עדיין.

מי שקיווה לראות יותר בהמשך, גילה בשיר הבא - Lucky, שהמסך הגדול ברקע, כמו גם השניים שבצידי הבמה ושלושת הנוספים שהיו מפוזרים בפארק, לא מעבירים תצלומים של חברי הלהקה אלא מוקדשים למיצג אומנותי, וידאו ארט טריפי לחלוטין שהולם את המוזיקה ומשלים את החוויה בצורה שונה מהמקובלת אליה הורגלנו; וגם בפעמים המעטות בהן נראו חברי הלהקה, זה היה מבעד לפילטרים, מונטאז'ים וריצודים, עכשיו אתה רואה אותם ועכשיו לא.

צילום וידיאו: Tuberevnge

בהתחלה זה היה מתסכל ולא בהתאם לציפיות ולקונבנציות של הופעות רוק גדולות, אבל להופעה של רדיוהד לא באים בשביל מוסכמות ואחרי שמפנימים שיש כאן חבילה כוללת של חוויה בדרך מיוחדת, מבינים שבהופעה הזו אפשר לראות לפעמים את חברי הלהקה כשהם מוסתרים על ידי שכבות של ויז'ואלס חמקמקים ומתעתעים. שכבות.

ככל שההופעה התקדמה והתפתחה, 'שכבות' הלכה והסתברה כמילה המתאימה ביותר כדי לתאר את המוזיקה שהושמעה בפארק. כי מתחת ל'ליירים' של גיטרות, תופים, קלידים ואלקטרוניקה, כשמקלפים את כל השכבות - מה שנותר הוא קול אנושי פגיע, כובש, שובה לב שפוגע איפה שצריך. כן, היה משמח לגלות ולשמוע שהשירה וההגשה של תום יורק נשמעות טוב כל כך בהופעה חיה אחרי כל השנים האלה.

הופעות רוק המוניות הן סוג של חוויה דתית – ובמקרה של רדיוהד נדמה שאני בתוך קהל של מתפללים. הזעקות של תום יורק עולות השמיימה והוא יותר מאשר מספק את הסחורה עם Full stop, Airbag  ו-Fifteen steps או Pyramid song ומרגע לרגע הולך ומתברר שהופעה הזו היא מקרה של: Everything in its right place.

צילום: לירון שניידר ואריאל עפרון

השירים מהאלבום האחרון (תכל'ס ה'טור' הזה מוקדש לו) משתלבים עם עוד כמה פנינים מהעבר ותסמכו על רדיוהד במתמטיקה שלהם 5=2+2. בלי Let down. רדיוהד נשמעים מצוין, הסאונד חזק וברור ולא מעט פעמים לאורך הערב חברי הלהקה מגלים שיש להם גם 'גרוב' כשצריך ולא מעט אנשים בקהל נעים ומפזזים לצלילי טקסטים על אובדן ומלנכוליה, כאילו אין מורבידיות בעולם.

אחרי כשעה וחצי של הופעה הם חוזרים להדרן הראשון הכולל השירים: Nude ,Reckoner, Lotus flower ,Like spinnig plates. ואם מישהו חיכה לאיזו אמירה פוליטית, הוא נאלץ להסתפק ב- Bring down the government/they don’t, they don't speak for us - מתוך NO Surprises.

ואז תום יורק פונה לכל מי שסבל אי פעם מפרנויה (הבנאדם יודע על זה דבר אחד או שניים) לפני ביצוע מופתי ל- Paranoid android. לאורך הערב הוא ממעט לתקשר עם הקהל, אבל בין השירים הוא משמיע מלמולי ג'יבריש, צחוקים מוזרים וקריאת "יאללה!". אכן Weird fish אינדיד.

כשהוא חוזר להדרן השני, יורק מתייחס איכשהו לסערת ה-BDS בלי לקרוא לחרם בשמו ואומר: "יש לי הרבה מה להגיד, אבל בסופו של דבר אנחנו באים לנגן מוזיקה" ומודה "לכל אחד מארבעים ושבעת האלפים שאתם" הנוכחים בפארק.

ממש לא מזמן הופיעה להקת הפיוז'ן UZEB באותו המקום (אמפי ווהל) בו הופיעה לפני 27 שנים ושאלה את הקהל מי היה גם בהופעה האחרונה בשנת 1990 - וכמחצית מהקהל הרים את ידו. אם תום יורק היה שואל אתמול את הקהל מי נכח בהופעות הראשונות של הלהקה בישראל ב-1993, ספק אם היו מורמות יותר מכמה מאות ידיים. אחרי הכל רדיוהד הופיעו אז במועדון מיתולוגי קטן וצפוף.

אם להופעה בישראל הגיעו אתמול כחמש רבבות – זה כי להקת האינדי הקטנה והאלמונית מאז - הפכה לכזו הממלאת אצטדיונים. מסתבר שלמוזיקה של רדיוהד יש דור חדש של מאזינים, כי רק מעטים בקהל הם כאלה שעשו את הדרך עם הלהקה בראשית ימיה ונמצאים כיום פחות או יותר בגילם של חברי הלהקה, אבל הרוב השולט הם בגילאים הרבה יותר צעירים.

"זוכר את ההופעה שלנו ברוקסן ב-1993, ג'וני?", שואל תום יורק את הגיטריסט שלצדו אשר הכיר שם את מי שלימים הפכה לאשתו, "ניגנו אז את השיר הזה" – ואז נשמעים הצלילים הראשונים של Creep הבלתי צפוי.

כל כך בלתי צפוי עד שאין לו וידאו ארט שהוכן מראש והמסכים אינם מתפתים גם הפעם לחשוף את חברי הלהקה, אלא מלווים את השיר, הזוכה לביצוע מרטיט וכוחני, רק עם זוהר בוהק המשווה לשיר אווירה של רעש לבן, בזמן שהקהל לא צועק את המילים אלא כמו לוחש אותן בתפילה - I don't belong here לעבר יורק - רק שהוא שייך לכאן, ועוד איך.

"עדיין לא סיימנו" הוא אומר לקהל, "אם כבר באנו עד לכאן, אז לפחות ננגן עד שהמשחק יסתיים", או במילותיו: "Until the jig is up".

לפי הסט-ליסט המקורי, עכשיו התור של My iron lung, אבל במקומו הלהקה פוצחת ב-The Bends הישן והטוב הזוכה לביצוע סוחף וב- There there, לא לפני שהיא מסיימת עם Karma Police הסוחט עוד תפילה בציבור, כשתום יורק ממאן להיפרד וממשיך, רק הוא והאקוסטית, עם עוד כמה תיבות עד שנדלקים כל האורות בפארק.

"די התאכזבתי כששיבצו אותי לעבודה בישראל, כי לא ידעתי הרבה על המדינה הזו", סח במבטא שמרני עובד בשגרירות הבריטית לחברו ביציאה, "אבל הלילה הבנתי שלא יכולתי לבקש הצבה במקום טוב יותר".

רדיוהד מודל 2017 היא להקה שהתבגרה בכבוד, שזקנתה לא רק שאינה מביישת את נעוריה, אלא משאירה אותה רלבנטית יותר מתמיד. אם תשאלו אותי - I lost myself במובן החיובי של המילה וקיבלתי All I need.