את התוכן של "ימים יפים", האלבום החדש של "מועדון הקצב של אביהו פנחסוב", אפשר להגדיר במשפט אחד: באנו לעשות שמח. ההרכב המלהיב, שמצליח לסחוף אחריו קהל גדול להופעות, ניחן בקצב סוחף, שלעתים מחפה על טקסטים, אבל בעיקר יוצר אווירה משובחת של חפלה — אווירה שמצליחה להגיע לכל מקום, אם בהומור ואם ברוממות רוח כמו ב"טיפה קטנה" המצוין עם חיים משה, שמדגים שוב שלא נס לחו אחרי שנים ארוכות של עבודה.

צילום: זהר שטרית

בניגוד להרכבים אחרים שמכוונים לדפוס מסוים של קהל, תחת קורת הגג של פנחסוב — כולם יכולים להיכנס. ויש שם חיבור בין מזרח למערב, בין חדש לישן, בין הבוזוקי של חיים רומנו לבס של ניצן אייזנברג. במסגרת המסיבה אפשר לשיר על רשימות מכולת ("מה צריך"), לדבר על זה ש"לא חסר כלום" ולקוות ל"ימים יפים". ככה זה במסיבה שבה אפשר לשיר הכול, להשתגע, לתת לקצב לדבר ובעיקר לא לחשוב על כלום מלבד המוזיקה, שנמצאת בכל מקום.

"מועדון הקצב" הוא הרכב שהיה חסר מאוד כמותו במוזיקה הישראלית, שנסחפה בשלב כלשהו לכיוון הפופ הים תיכוני והיה צריך איזה רב חובל שיחזיר אותה לחוף. מוזיקה שהפכה מהונדסת מדי, טכנית, ממוסחרת ומשעממת, הייתה צריכה את אביהו פנחסוב והחברים שלו כדי שיסבירו שמוזיקה עושים באהבה ובכיף, וכל השאר כבר יגיע. "מועדון הקצב" הוא הניעור שהמוזיקה הישראלית נזקקה לו, והם עושים זאת בחן גדול.

עם כל זאת, האלבום אינו חף מפגמים. למשל "באתי אלייך" לא ממש סוחף או מצליח לרגש, והחידוש ל־Sweet Child O' Mine של "גאנז אנד רוזס" נשמע חובבני מדי. על אף זאת, כשמבינים שגם השירים הללו נוצרו מתוך שמחת חיים וכיף, אפשר לקבל אותם באהבה כאורחים נוספים במסיבה הגדולה שמספק האלבום כולו, שאפשר לשמוע בו השפעות מכל מיני תקופות, שמבהירות שבמועדון הזה כולם רוצים להיות חברים.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב ישיקו את האלבום החדש בהאנגר 11 בתל אביב ביום רביעי (26 ביולי) ויארחו את ישראל ברייט וקרולינה

החמישיה

אם לא שמתם לב, אחרי תקופת היעדרות אבי אוחיון חזר במלוא המרץ וכותב בכל החזיתות לכולם, מה שקצת מאוורר את התחום.

שימו לב לשירן אברהם, שמשיקה את הסינגל "זהרה" תחת מיתוג חדש — SHIRAN — בסגנון תימני־פופי מלהיב ומעודכן.

ואם אתם כבר באווירה של קיץ, שימו פליי על "חצי כוס" של למברטה, שמצננים את האווירה עם קטע מרענן לגמרי.

הרכב פרחי ירושלים עם הסולן העיוור נתן יונייב מחדשים את "אתה המלך" של אייל גולן, ואי אפשר שלא להתרגש.

שימו לב להרכב אלמנטרי, שעושים מוזיקת היפ הופ משולבת R&B שעושה שמח ונעים באוזן, מלווה בקליפים מקפיצים.

סינגלים: ההפתעה של בנישו
טל לוי — רומנתיקן. שמעתם פעם על שיר שכתוב מנקודת מבטו של ג'וק? זה מה שעושה לוי בשיר הזה, שבו הוא מתאר את כל הסיפור מלמטה (ועכשיו בטח הבנתם את משחק המילים בשם השיר). הטוויסט בשיר הופך אותו למרענן, השירה ה"זרוקה" של לוי משלימה את כל השאר. מקסים ומיוחד.

הודיה בנישו — ילד. המראה הדתי קצת מטעה, כי ברגע שבנישו פותחת את הפה מגלים עולם של עוצמות, רגש ובעיקר מבצעת מצוינת שמטיסה את הקול שלה קדימה וכובשת מיד. בהחלט הפתעה נעימה לסינגל ראשון, אולי זמרת נשמה חדשה שמתהווה. מסקרנת.

דיוניסיס — פוס פוס. אמן הבוזוקי שעלה לישראל בעקבות האהבה בשיר אהבה נעים ורך, כמו שאהבה צריכה להיות (לפחות על הנייר). הביצוע מהודק, השיר מקורי וגם מצורפות לו מילים בעברית. מי צריך יותר מזה?

ליאל — מחייכת. אל תתנו ללוק הצעיר להטעות. ליאל כבר בת 25 ולא שייכת לז'אנר הילדות־זמרות, למרות שהיא מנסה להשתייך לשם, בין היתר בקליפ שמצולם בבית ספר (בריטני?) ומדבר במתיקות על אהבת נעורים. שיר סביר, פופי, קליט וקיצי. לא יותר ולא פחות.

שיר לוי — עד סוף העולם. יש לזה קצב טוב, קצת גרובי, קצת ניסיון להביא ניחוח של חו"ל. אחרי "כוסות ריקות" המשובח והמקפיץ, לוי קצת מוריד הילוך, נותן לקול שלו לדבר יותר מהמוזיקה, ומנפיק שיר כיפי, שאמנם לא יהפוך ללהיט ענק, אבל בהחלט מדגים את הוורסטיליות שלו.

אוהד יהודאי — פרויקט זוהר. כדי לקחת את ארגוב ולתת לו טאץ' אלקטרוני־פופי עכשווי צריך אומץ, ערך מוסף וגם יכולת. יהודאי משחק עם ה"פרח בגני" ו"כבר עברו השנים" ויוצר משהו חביב, קליט, אך נעדר את הנשמה שאפיינה את שני השירים הללו במקור. ובכל זאת, סחטיין על התעוזה.