רוני בת השש ישבה עם אִמהּ מחוץ לבית הקפה בקניון, ונעצה מבטים סקרניים בִּשאר היושבים, תוך שהיא מסתובבת בכיסאה לכל הכיוונים. "שבי כבר בשקט", אמרה אמה, שהייתה עסוקה בשיחה בטלפון הסלולרי. "אבל אמא," שאלה רוני, "מה הוא עושה?"

תופש ושואל באדיבות אם רוצה בחזרה. צילום המחשה: שאטרסטוק

מבטה הסקרני היה תלוי באיש שישב בשולחן סמוך ומפעם לפעם קם ממקומו במהירות, עשה תנועה שנראתה כאילו הוא לוכד משהו בין כפות ידיו, ניגש לרגע לאחד מיושבי בית הקפה, שוחח עמו שניות אחדות וחזר לכיסאו.

אמה נעצה בה מבט של "אל תפריעי לי עכשיו", ורוני סימנה לה שהיא קמה אבל לא מתרחקת. "סליחה?", "כן, אדמונית?"

למרות שהבעת פניו של האיש הייתה ידידותית, התקשתה פתאום רוני הסקרנית והדברנית להוציא מילה מפיה. "רצית לשאול משהו?" "אההה...כן. בעצם, לא חשוב".

ברגע היה צבע פניה של הילדה הנבוכה דומה מאד לצבע שערה, והיא פנתה על עקביה לחזור לאמה. האיש, ששם לב כבר קודם שהילדונת בעלת תלתלי האש מתעניינת במעשיו, הושיט את ידיו לפנים, סובב אותה אליו בעדינות, וחייך. "אולי בכל זאת?"

רוני היססה לרגע, ואז התרחקה חצי צעד לאחור, הרימה ידיה בחיקוי מדויק של תנועותיו וסיימה בציור של סימן שאלה גדול באוויר.

"סלחי לי רגע". שוב קם האיש ממקומו, לכד משהו בין ידיו מעל לראשי היושבים בשולחן הסמוך, התעכב ליד נערה שאכלה פיצה בדיוק מולו, וחזר לשולחנו. הפעם הצליחה רוני לראות כי לפני שפנה ממנה, העביר את מה שאחז בין כפות ידיו לתוך תיק קטן שחגר על מותניו.

"מה אמרת לה?" "בכל פעם שאני תופש אחד, אני ניגש ושואל באדיבות אם הוא (או במקרה הזה - היא) רוצה אותו בחזרה".

הבעת הסקרנות, התימהון והבִלבול על פניה של רוני הייתה כה משעשעת, שהאיש ואמה החליפו ביניהם חיוך רחב. "אבל... מה אתה תופש?" "פיהוקים", השיב האיש. "פיהוקים כמובן".

ברגע זה עברה אמא של רוני לכיסא הקרוב ביותר אל האיש, הביטה בו בתערובת של חשדנות ושעשוע ו... פיהקה. כהרף עין שלח האיש את שתי ידיו מעל לראשה של הילדה, הפגיש את שרשי כפות ידיו ואצבעותיו, וניגש אליה כשהוא אוחז בפיהוק בעדינות רבה.

"להחזיר לך אותו?", שאל, כשעיניו מחייכות היישר אל שלה. "מה? לא, מה פתאום. רגע, אולי כן. כן, תן לי אותו". הפעם העביר האיש את הפיהוק לכף יד אחת והניח אותו בעדינות רבה בכף ידה המושטת של האם. "זה היה אחד קטן", הסביר לרוני. "איך ראית אותו?", שאלה רוני.

"יש לפיהוקים צבעים וגוונים שונים, המתאימים למידת העייפות או השעמום של המפהקים". "באמת? ואיזה צבע היה לפיהוק של אמא שלי?"

"שמת לב שהיה לאמא שלך קשה להחליט? זה מפני שאת כאן לידה. ברוב המקרים אני פונה ליושבים לבדם, וההחלטה שלהם אם לקבל את הפיהוק חזרה או להשאיר אותו בידי מתקבלת כהרף עין, ללא מחשבה, ישר מן הלב."

"ואמא שלי? היא עייפה או...?" "את יכולה לשאול אותה. אני אף פעם לא מגלה". "ולמה? אוי, רק רגע!" רוני הקיפה את השולחן בזריזות רבה, ותוך כדי ריצה שלחה את ידיה לפנים וסגרה אותן בעדינות באוויר שלפניה, ממש מול פניו המופתעים של ילד קטן שעבר שם עם אביו. כשהיא מחזיקה אותן בזהירות סמוך לבטנה, התקרבה אל הילד.

"מה את רוצה, ילדה?", פנה אליה האב בטון גס וחסר סבלנות, סב לאחור והתרחק עם בנו. כשדמעות צצות בעיניה פנתה רוני לעבר אמה, שהביטה במתרחש בהפתעה ומיהרה לקום, למשוך אותה לחיקה ולחבקה.

"איך ראית אותו?", לחשה באוזנה. "כדאי להתחיל עם ילדים שאת מכירה," אמר האיש. "מה התחלת לשאול?" "למה הכנסת לתיק את הפיהוק שהנערה לא רצתה לקבל בחזרה? רגע, אני יודעת. גם אני לא הייתי רוצה שמי שלכד את הפיהוק שלי יזלזל ברגשותיי ויעזוב אותו סתם כך".

"בדיוק!" בהבעה רצינית פנה אליה ואל אמה ואמר בטון חגיגי: "אני ממנה אותך..." "רוני," אמרה רוני. "אני ממנה אותך, רוני האדמונית, לעוזרת הראשונה של לוכד הפיהוקים!!" כשעיניה מבריקות משמחה וחיוך ענק על פניה, הביטה רוני באמה בגאווה ומיד פנתה והקיפה את שני השולחנות בדילוגי שמחה. לפתע עצרה. "אפשר עוד שאלה?" "קצרה. אני כבר צריך ללכת". "מה זה אדמונית?"