על עדה סרני־פיינברג, על קורות חייה ועל עשייתה המגוונת ורבת־השנים, אפשר היה לכתוב רומן עב־כרס. אפשר, לו רק הייתה מתמסרת ומספרת בפירוט את סיפור חייה האישיים, הקיבוציים והציבוריים רבי־המעש. אבל אילו אכן היה כך, הרי שזו לא הייתה עדה.

הקדישה פרק למשפחתה. סרני-פיינברג, צילום: אלבום משפחתי

לקח לעדה זמן רב עד שנענתה לפתוח ולספר את סיפור חייה, שנדפס בספר דק יחסית (150 עמודים) – 'כל מה שאני' (ראיין וכתב: אלון שדה, עמיעד, הוצאת דפוס ברעם). עדה הסכימה להיפגש עם אלון שדה ולפרוש בפניו את סיפורה, וגם זאת רק לאחר שכנוע לוחץ, "למען בני המשפחה, בעיקר לנכדים".

הבנות היו הבית

כמי שחיה בקיבוץ מלכיה, מעט צפונה מיראון, קיבוצה של עדה, מובן מאליו שהכרתי אותה, כמו גם את חברותיה הקרובות, שהילת היותן פלמ"חניקיות אפפה אותן מאז ולתמיד. אפשר אולי להודות שגם קצת התקנאנו בהן, אנחנו הבנות שזכינו להיות נח"לאיות בלבד.

אני חוזרת לכתבה בשם 'הבחורות מרחוב אהלן' בעיתון 'קיבוץ' משנת 1986, ומוצאת תמונות של אותן פלמ"חניקיות, מושא קנאתי. והנה עדה, עם אותה סיגריה שאינה משה משפתיה גם כיום. "הרופא מרשה לי", היא טוענת להגנתה בקולה המצטרד.

הכתבה דאז נפתחה בערך כך: "איפה ישנן עוד חברות כאלה: חברמניות, צעירות לנצח, בלי גינונים ובלי חנחונים. תמיד בפעולה, תמיד בשיא הכושר, לפקודה תמיד אנחנו, אלא מי".

כששאלתי אותה על אודות הסיפורים הסותרים על הבנות בפלמ"ח, על היותן לוחמות, או כמו שנתיבה בן יהודה טענה "צעצוע של הגברים", עדה מוחה: "בתוך כל הוויכוח עם הפמיניסטיות, שאני רגישה אליו במיוחד, נכון לומר שבדרך כלל לא היינו ממש לוחמות, אבל העובדה היא שבאימונים היינו כל הזמן עם הבחורים, נתנו לנו הרגשה שאנחנו שוות.

"לא הייתה לנו שום הרגשה של פחיתות ערך. היינו משוחררות מזה לגמרי, אף על פי שמעשית מילאנו תפקידים מסורתיים של נשים: היינו מכינות ארוחות לילה לחבר'ה שחזרו מאמבושים ודואגות שיהיה להם טוב. בשבילם הבנות היו בית, לא צעצוע נשי".

להרגשתי, אותה רוח פלמ"חניקית ריחפה איכשהו במשך שנים רבות מעל יראון. אבל נחזור לסיפורה של עדה ונתחיל מבראשית.

שורשיה של עדה נטועים בשני נופים שונים. סיפור חייה מתחיל ברומא. שם הכירה אמה דבורה, ילידת ירושלים שנסעה ללמוד ביולוגיה באיטליה, את אנריקו סרני, מדען ידוע שם. השניים נישאו, ובשנת 1930 - בבית משפחת סרני הרחבה, הידועה והמכובדת - נולדה תינוקת ושמה עדה איסקיה פרייה אלפונסה רחל. איזה משקל כבד על כתפיה של ילדה בת־יומה.

אביה של עדה נפטר בהיותה בת עשרה חודשים. כשהייתה בת ארבע עלתה עם אמהּ ארצה, והשתיים החלו את חייהן בישראל. האם עבדה כמורה בגימנסיה הרצליה, ועדה וחבריה הצטרפו בבגרותם לפעילות של ההגנה, וכבר תכננו כגרעין של הצופים להצטרף לפלמ"ח ולהגיע להכשרה בקיבוץ דפנה.

בפרוץ מלחמת העצמאות, טרם ההכרזה על הקמת המדינה, התרחש הקרב שטבע את חותמו הקשה בחברי הגרעין - הקרב על נבי יושע. 12 מחברי הגרעין נהרגו בקרב השני על המצודה ב־20 באפריל 1948.

"ביום הולדתי ה־18 ראיתי בפעם הראשונה בחיי אדם מת. עבדתי במשמרת לילה בבית חולים בכפר גלעדי. שרול נפצע בנבי יושע. הוא הובא לבית החולים, ובלילה מת. בבוקר, כשחזרתי לתל חי, פגשתי את הבנות שעלו לעבודה. 'תגידו לי מזל טוב', אמרתי להן, 'יש לי היום יום הולדת, והיום החזקתי בפעם הראשונה אדם מת'".

אחרי הקרבות בצפון הארץ ובדרומה הגיע פרק ההתיישבות וההחלטה לעלות ליראון. עדה מתארת בספרה את הקושי העצום בהתערות במקום. "אין ספק", היא כותבת, "שהשנה הראשונה הייתה לי ולכל החברים שנת מבחן קשה ביותר, שנה שאותה זכרנו ואנו זוכרים מאז ועד היום".

אחרי כן בא המשבר עם עזיבת הקומוניסטים ליד חנה. ביראון נשארו 27 איש בלבד, עד כדי להיות או לחדול. ובכל זאת חלה התאוששות והעמיקו השורשים - נטיעת מטעים, לידת ילדים, גרעינים חדשים, עזרת התנועה וקיבוצי הקיבוץ המאוחד.

פרק מרגש ביותר בספר מקדישה עדה למשפחתה. בפתיחות רבה ובעדינות היא נוגעת בהולדת בתם הבכורה שלה ושל אישהּ איזי פיינברג, חבר הגרעין המצרי של יראון.

"אני זוכרת טוב מאוד את הביקור ההוא (עם אורלי אצל הרופא): לא לקח לרופא הרבה זמן לבדוק את אורלי עד שפנה אלינו ואמר: 'יש לה שיתוק מוחי!' בום!!! ככה. בלי שום התראה. בלי שום הכנה. בלי שום כלום. הייתי בהלם. והרופא הסתכל בנו בעיניים ואמר: 'תעזבו אותה!' הוא רצה שנשאיר אותה שם. שנעזוב אותה ונלך!

עטיפת הספר

"לא האמנתי ששמעתי את מה ששמעתי. הכול סביבי נהיה ריק וחסר ערך. רק אורלי הייתה למול עיני. אורלי והדאגה לה ולשלומה. איזי ואני התחבקנו. זה היה רגע שחיבר אותנו מאוד. לא ידענו עד כמה".

עדה מספרת על המשך הטיפול באורלי באנגליה, על ההמלצה להכניס אותה שם למוסד שבו יימצא הטיפול המתאים והנכון ביותר בשבילה, על הביקורים המתמידים אצל בתם, על ההחלטה להמשיך בחיים ולא לוותר, ועל הולדת בנם אילון ובתם נׂעה.

עדה שימשה במשך שנים רבות מורה בתיכון, ומצאה בכך סיפוק רב. היא גם יצאה ללימודים באוניברסיטה. עד אשר ב־1969, בניגוד לרצונה, "הגיעה הדרישה ממזכירות הקיבוץ המאוחד שאלך לכנסת. חיפשו אישה ומצאו אותי".

ארבע שנים כיהנה עדה כחברת כנסת. "פתאום נפגשתי עם ארץ ישראל", היא אומרת. אחרי יותר מארבע שנים שבה הביתה, חזרה ללמד ונבחרה למזכירת הקיבוץ.

לפתע תקף הגורל האכזר ממקום לא צפוי. ב־25.11.1975 נפטר איזי לאחר שחלה בסרטן, אבל עדה כמו עדה. "החלטתי החלטה מודעת, שאני לא מסכנה. אגב, זו החלטה המלווה אותי כל החיים: אני לא מסכנה!"

לאחר מותו של איזי המשיכה בתפקידה כמזכירת הקיבוץ, טיילה ברחבי העולם והייתה פעילה. היא הייתה מנהלת אפעל, עמדה בראש אגף הצעירים בתנועה הקיבוצית, והיא אפילו למדה בגיל די מופלג נהיגה ושברה את הרגל בתאונת דרכים.

כיום, ממרום גילהּ, יש לעדה כמה תובנות חשובות שהיא מנדבת לנו בשמחה: "חשוב לחיות חיים בעלי משמעות, חשוב לאהוב את מה שעושים, וחשוב למצוא את האנשים שאתה אוהב".