במרכז האקדמי ויצו שבחיפה תפתח מחר (ג') תערוכת הבוגרים במגמות תקשורת חזותית, עיצוב אופנה, ארכיטקטורה וצילום. בין הסטודנטים המסיימים את לימודי הצילום גם שני בני קיבוץ, שבחרו להקדיש את פרויקט הגמר שלהם לקיבוץ הישן והטוב, זה שמתקיים רק בזיכרונות הילדות. התערוכה תהיה זמינה לציבור הרחב עד ל-29.7.

לשמר את הערכים עליהם חונכתי. סיטון (משמאל) ואחת מעבודותיה

ים סיטון מגבעת חיים איחוד, דור רביעי בקיבוצה מצד אמה, מספרת שהקיבוץ מעסיק אותה במיוחד כמטפח אנשים אידיאליסטים מ"זן נכחד" כהגדרתה.

"אני מנסה לשמר בעבודות שלי את הערכים עליהם חונכתי ושהיו במרכז ליבו של הקיבוץ המתפורר", מסבירה סיטון. "עבודת הארץ, אחד למען כולם, צניעות ושוויון. אני מבקשת להשיב אל כנו את סולם הערכים שהתהפך – שכסף ונוחות עומדים כרגע בראשו".

איתי רודן, בן וחבר קיבוץ יגור השיתופי, מספר שעבד מגיל 13 בענפים השונים וחונך להפנים את ערך העבודה.

"בשנים האחרונות הבחנתי בעובדה שמרבית העובדים במטבח המספק אוכל לכלל אוכלוסיית הקיבוץ אינם בני משק, אלא שכירים מהמגזר הערבי", הוא אומר.

"ככל שהרחבתי את נקודת המבט הפניתי את העדשה גם לעבר עובדי חוץ נוספים בקיבוץ המועסקים במגוון עבודות הכפיים הנדרשות, כגון: המכבסה, מפעל קופסאות הפח והנגרייה. הדבר מעסיק אותי במיוחד על רקע מרכזיותם של מקומות עבודה אלה בהוויה האידיאולוגית, ותחושת השליחות שהייתה בעבר נשמת אפה של התנועה הקיבוצית".

למרות הקינה הקיבוצית שמאפיינת את שתי התערוכות, ההבדלים ביניהן ברורים. בעוד שסיטון בחרה לביים את בני הקיבוץ בסביבתו של הקיבוץ בהעמדה של חלוצים ועובדי אדמה, צילם רודן את הפועלים הערביים שמגיעים ליגור כדי לעבוד ולפרנס את משפחותיהם בסביבתם הטבעית על רקע המטבח, המפעל, המכבסה וכיוב'. 

"במהלך הלימודים התעקשתי שוב ושוב לצלם את הקיבוץ ממנו אני באה", מבהירה סיטון. "סדרה נוספת שלי עוסקת בנושא הקבוצה ממנה 'ישחרר רק המוות'. התחלתי בילדי הגן, המשכתי בנעורים, וסיימתי בגמלאים. כולם צולמו על ידי כשהם לובשים אותם בגדים ולמעשה הופכים לגוף אחד.

"דרך העבודה ההיא שאלתי את עצמי מה הופך יחיד לפרט בקולקטיב, ומדוע בגבעת חיים כולם הולכים לשחק כדורמים. בעבודת הגמר כבר התמקדתי בצעירים של היום עם האידיאלים של פעם. אני מצטערת שסולם הערכים שלנו התפרק. יחד עם זאת הקיבוץ הוא עדיין המעבדה האחרונה לייצור אידיאליסטים".

רק אנחנו חשים באי הנוחות. רודן (משמאל) ואחת מעבודותיו

רודן היה ילד שעבד בפינת החי של יגור, משם בגד"ש, ולאחר הצבא במשתלה ובמטבח. בצד לימודיו הועסק גם בתורנויות במטבח הקיבוצי הגדול, שם פגש בעובדים הערבים השכירים שהחליפו עם השנים את חברי הקיבוץ בעבודות השירות השונות.

"העובדה היא שנתנו לשכירים מכפרי הסביבה לעבוד במקומנו ואנחנו העדפנו את המשרד הממוזג. התחלתי לצלם את אלו שעבדו אתי במטבח ועם הזמן עברתי לצלם בשאר הענפים.

"העובדים מגיעים מכפרי האזור ויש בתוכם בדואים, דרוזים, מוסלמים ועוד. צריך להבין שהם שמחים לעבוד כאן, ורק אנחנו חשים קצת אי נוחות לראות אותם עובדים בכל העבודות השחורות. הם ראו את התוצאה בזמן המפגשים שלנו שהיו לכל אורך השנה האחרונה ואהבו אותה", דברי רודן.