זה קרה לראשונה בחיי. ישבתי בסרט 'להציל את נטע' באולם קולנוע במודיעין, ובמקביל למעקב אחר העלילה עקבתי גם אחרי הדמויות מקיבוצי שהופיעו בו כניצבים.

להמחיש את הזמן העובר באמצעות הטבע. ברגמן, צילום: ג'רמי פלדמן

הנה מתן, חשבתי לעצמי כשראיתי את בני הבכור לאלפית השנייה, והנה הרצל השכן שלי בבית הקברות של נחשון, עם ותיקות הקיבוץ שושנה לב, נעמה ברזילי ומרים תמיר, היוצאות מבית הקברות רכובות על הקלנועיות.

האמת היא שלא הופתעתי. בשנה שלפני הצילומים, שהתקיימו באוקטובר 2015, ראיתי מביתי הצופה לעמק אילון ואן חונה על גבעה ובה שובך שנועד לתנשמות להדברה ביולוגית, כשעל גגו ניצבים שני אנשים ומצלמת קולנוע.

בירור קצר איתם העלה שמדובר בבמאי ניר ברגמן ובצלם הסרט, שהחלו בצילומים מקדימים של השתנות שדה חיטה על פני עונות השנה. נתתי לניר את מספר הטלפון של רכז הגד"ש, כדי שיוכל לתאם איתו את צילום השדה בזמן הקציר.

כשהתקיימו צילומי חלק מהסרט בתוך הקיבוץ, בביתם של נעמי ויעקב לזר, הייתי עם אשתי בטיול בחו"ל, וביתנו שימש חדר איפור והלבשה לשחקנים. עד כאן הקטע הפרובינציאלי. מעבר לכך, מדובר בסרט רגיש, חכם ומהנה, המעורר מחשבה על סוגים שונים של קשרים - בין הורים לילדים, בין זוגות משני המינים ומאותו מין, ובין אחים ואחיות.

"צילומי הסרט נפרסו על פני שנה", מסביר ברגמן את בחירתו בנחשון כאחד מאתרי הצילום. "הסרט מספר ארבעה סיפורי נשים, וחולפת בהם דמות גבר בשם נטע, שאט־אט נעשית גיבור בסרט ואנו מבינים שמספרים לנו על שנה בחייו.

"במקום פשוט לכתוב כותרת 'קיץ' או 'חורף' בראשית כל סיפור, עלה לי הרעיון להמחיש את הזמן העובר בעזרת הטבע. אחת התמות בסרט שואלת שאלות באשר לקשר בין האדם לטבע, בין ניסיון האדם לשלוט בטבע מחד גיסא לבין חוסר יכולתו לעיתים לשלוט בגופו הוא מאידך גיסא.

"החלטתי לחפש שדה חיטה. זכרתי את השדות היפים שבסביבות נחשון. לפני שנים רבות גר שם אביב מערבי, חברי ובן מחזור שלי בבית הספר לקולנוע. האזור היה מוכר לי היטב מצילומים שערכנו בימי הסטודנטים העליזים שלנו. כאשר ראיתי את השובך מעל לשדה החיטה שמאחורי נחשון, התחבר לי הכול.

"דימוי של בית תלוי באוויר מעל שדה שבו צומח הבסיסי ואולי החשוב בצמחים - החיטה. בעזרת השכנים טובי הלב שבסביבת השדה, עקבנו אחר התהליכים השונים שהשדה עובר, ויכולנו לצלם בימי הקציר וכיבוש חבילות הקש. ואכן השדה מככב בסרט בין הסיפורים השונים".

איך התנהלה העבודה עם חברי הקיבוץ כניצבים?

"הסיפור האחרון בסרט נכתב לקיבוץ. היה טבעי לכן שנבדוק את ההיענות וההסכמה של חברי נחשון לצילומי הסרט. ההיענות הייתה מושלמת, וכך קרה ששלושת גיבורי הסיפור האחרון, ובהם נטע (בני אבני), גרו בעברם או בהווה של הסרט בנחשון.

"מצאנו בקיבוץ בית שהתאים לגמרי לבית משפחתן של דן־דן ושרונה (נוריה דינה לוזינסקי ונטע ריסקין) והאמת היא שכמעט ולא היינו צריכים לשנות בבית את הריהוט. אופיו היה מושלם לסרט.

"צילמנו בנחשון שבעה ימים, חלקם באחד הבתים וחלקם בסביבות הקיבוץ, בשדות ובבית הקברות. בסיפור הזה מדובר על בת קיבוץ אשר נטשה את המקום בשנאה ובזעם, כיוון שתמיד חיה בתחושת חוסר תשומת הלב שהלכה כולה לאחותה המוגבלת שכלית.

"הסיפור אִפשר לנו לצלם בכל רחבי הקיבוץ והסביבה. מצאנו בקיבוץ אנשים נפלאים, סקרנים וצנועים ששיתפו אתנו פעולה ברוגע ובסבלנות בלתי רגילה. הם היו ניצבים בסצנות הלוויה והשבעה ובחיפושים אחר דן־דן ההולכת לאיבוד. אני מודה להם על כל שיתוף הפעולה הנפלא הזה ועל תחושת הביתיות שחשנו בקיבוץ".

אילו תגובות אתה מקבל לאחר השבוע הראשון של הקרנת הסרט?

"התגובות שאנו מקבלים לסרט מפתיעות אותי מאוד לטובה. אני מודה שלא הייתי בטוח כיצד יתקבל המבנה יוצא הדופן של הסרט, כלומר ארבעה סיפורים ואחד נוסף החולף ביניהם או דרכם.

"מתברר שאנשים מצליחים למצוא את עצמם בדרכים שונות בכל אחד מהסיפורים, מי יותר באחד ואחר במשנהו. מצד שני, כדאי לזכור שאליי בדרך כלל מגיעות התגובות הטובות, ואת הרעות חוסכים ממני.

"בכל אופן, הסרט פתח יפה בבתי הקולנוע, ואנו רק יכולים לקוות שימשיך כך, ושבתי נחשון, חבריו, השדות, הנופים והשובך ימשיכו לככב על מסכי הקולנוע ברחבי הארץ".