"פירמידת הצרכים" של מאסלו מדרגת את שלל הצרכים האנושיים באופן היררכי, על פי סדר חשיבותם: בתחתית הפירמידה - הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים, כמו חמצן, מזון, מים ושינה. בראש הפירמידה - הצורך בהגשמה ובמימוש עצמי. ככל שמטפסים בשלבי הפירמידה, כך על פי התאוריה, יורד אחוז האנשים הנמצאים בהם ביחס לכלל האוכלוסייה העולמית.

הייתי מנגנת בחדר שעות, ואף אחד לא ידע. איזקוביץ בהופעה, צילום: עדן שוחט

למימוש העצמי, השלב הגבוה ביותר בפירמידה של מאסלו, שני מסלולים עיקריים: האחד הוא הליכה בתלם, שׂחייה עם הזרם ועל פי החוקים שמכתיבות החברה והתרבות המקומית.

בישראל בא עניין זה לידי ביטוי במסלול החניכה המוכר של כל צעיר: השירות הצבאי, הטיול הגדול שמגיע אחריו, לימודים לתואר אקדמי, עבודה והקמת משפחה. הדרך השנייה היא לקיחת סיכונים, יוזמה, תעוזה וקפיצה למים העמוקים. מאיה איזקוביץ לקחה את הדרך השנייה, והצליחה בגדול.

פחד אלוהים

איזקוביץ נולדה וגדלה במעיין ברוך להורים שעלו מדרום אפריקה והשתקעו בקיבוץ. "אבי מוזיקאי", היא מספרת. "הוא מנגן בכלים רבים, כמו גיטרה, נבל ואפילו דיג'ירידו אבוריג'יני מאוסטרליה. נוסף על כך הוא בונה כלי נגינה, ככה שתמיד הייתה לנו מוזיקה בבית".

כשהייתה בת 12 עברה המשפחה למושב כרכום המשקיף אל הכינרת. "הקיבוץ של אז היה סוציאליסטי מאוד, ולא הסכימו שלאבי יהיה עסק משלו", היא מסבירה. "הוא פתח עסק בראש פינה, שנקרא 'שירת העץ', ושם הוא בונה כלי נגינה אתניים וממציא כל מיני המצאות מוזיקליות".

מאז ומעולם, כפי שהיא מעידה על עצמה, נמשכה למוזיקה, אך את קולה גילתה רק בגיל 14. "עד אז", היא מחייכת חיוך רחב, "זה נשמע... בוא נגיד, לא טוב". עם השירה הגיעו גם הכתיבה והנגינה.

"הייתי מנגנת בחדר שעות, ואף אחד לא ידע. למדתי שירים של האומנים שהשפיעו עליי יותר מכול, כמו אלאניס מוריסט, אדי וודר וכריס קורנל. כתבתי המון שירים, ושמרתי את זה לעצמי הרבה זמן. ככה זה התחיל להתפתח, והבנתי שזה מה שאני רוצה וצריכה לעשות בחיים שלי".

היציאה מהארון המוזיקלי לא איחרה לבוא, ובגיל 16 כבר הופיעה איזקוביץ לראשונה במסגרת משלחת חילופי תלמידים בין בית הספר עמק החולה לתלמידים קנדיים.

"זאת הייתה הפעם הראשונה, וזה היה פחד אלוהים", היא נזכרת. "שרתי שם את 'שער הרחמים' של מאיר בנאי, ובקהל היה איזה בחור ששמע ורצה להקליט אותי". משהשמיעה איזקוביץ את ההקלטות לחברים קרובים, נפרץ הסכר המוזיקלי.

כדי להגשים את החלום הרגישה איזקוביץ שעליה לצאת ללימודים ברימון, או להקליט אלבום בכוחות עצמה. אך בתום התיכון התנדבה לשירות לאומי באלו"ט (אגודה לאומית לילדים אוטיסטים).

בתום השירות חוותה פרידה מהחבר הראשון. אמה טסה לביקור משפחתי בארצות הברית, ואיזקוביץ הצטרפה אליה. "חברות שלי בדיוק הגיעו לניו יורק, ואמרו לי: 'למה שלא תבואי?' זה הסתדר לי עם הגשמת החלום - להגיע לניו יורק ולעשות את הפריצה הגדולה במוזיקה".

הבארבי הוא הבית

יומה הראשון של איזקוביץ בניו יורק כמו לקוח מסרט הוליוודי: הילדה הקטנה מהכפר, עיניה הירוקות נוצצות מהתרגשות, על גבה תיק ובו כל מטלטליה, ובליבה הרצון להגשים את החלום האמריקאי.

"קרובת משפחה מלונג איילנד הורידה אותי בטיימס סקוור", היא מספרת, "ואני, שבתל אביב הייתי אולי פעמיים, עומדת ומחכה לחברה באמצע אחת הערים העמוסות בעולם".

החברות שכרו דירה נטולת רהיטים "באיזה חור בברוקלין", ועם שותפה החלה איזקוביץ להירשם לערבי במות פתוחות ואף להופיע, אלא שבחלוף חצי שנה פג הקסם של ניו יורק.

"הרגשתי קטנה בתוך העיר הגדולה הזאת", היא אומרת. "מצד אחד, ניו יורק היא עיר שמושכת אליה אנשים יצירתיים ומוכשרים הבאים להגשים חלומות, כל אחד בתחומו. מצד שני, זאת עיר שקצב החיים בה מהיר מאוד, ואם אין לך מטרה ברורה - אין סיכוי שתוכל לשרוד בה".

איזקוביץ הרגישה שעליה לקחת פסק זמן, לחזור הביתה ולנסח לעצמה בבירור את השלב הבא בחייה. שלב זה, כך הבינה עם שובה, הוא הקלטת אלבום. היא מיהרה לשלוח סקיצות של שיריה לחברת תקליטים מוכרת, וזו הזמינה אותה לפגישה.

אך כשהגיעה למשרדי החברה נאמר לה שהשירים ששלחה אינם רלוונטיים, ובמקומם הוצע לה להיכנס לתהליך עבודה ויצירה של שנתיים, ולאחריו יחליטו "מומחים מטעם החברה" אם היא מתאימה או לא. "זה הכאיב לי מאוד", אומרת איזקוביץ. "הם לא יכלו להגיד לי את זה בטלפון? חשבתי שהם שמעו את הסקיצות ואהבו. יצאתי מאוכזבת מהפגישה".

אך גם האכזבה מחברת התקליטים לא ריפתה את ידיה, ואיזקוביץ החליטה להקליט אלבום בכוחות עצמה. "היו לי הרבה שירים עם הגיטרה, אבל כסף - לא ממש. פניתי לכל מיני חברות שנותנות הלוואות לעסקים קטנים, וכולן סירבו. ההורים שלי הציעו שייקחו הלוואה כדי לממן את האלבום, ושלכל היותר אחזיר להם. זה היה סכום מטורף, אבל זה היה סיכון שהייתי מוכנה לקחת".

איזקוביץ פנתה לכל המפיקים באזור, עד שנתקלה ביוגב סמינה (אליפלט). "יוגב השמיע לי משהו שהקליט, וישר הבנתי שיש חיבור". חצי שנה עבדו השניים על האלבום, וכשסיימו להקליט החלה איזקוביץ להופיע בצפון. היא שרה ובן־דוד שלה ניגן. "במשך שנתיים רק האלבום היה בשטח, עבר מפה לאוזן ונמכר רק בהופעות".

בתחילה העזה איזקוביץ לבצע רק קאברים. "התביישתי לשיר שירים שלי. פחדתי שאנשים ישתעממו", היא אומרת. למרבה המזל, עם הזמן היא בכל זאת אזרה אומץ. "בכל הופעה הכנסנו עוד שיר, ועוד שיר, והתגובות מהקהל היו חיוביות מאוד".

מהצפון כבר עברו השניים להופיע בתל אביב. במועדון הבארבי, לא פחות. "אף פעם לא הייתי שם", מספרת איזקוביץ. "פשוט שלחתי מייל עם המוזיקה שלי, וחזרו אליי עם הזמנה להופיע. אחרי ההופעה ניגש אלינו הבעלים ואמר שמהיום הבארבי זה הבית שלנו, ושהוא רוצה שנופיע אצלו פעם בחודש וחצי". סרט הוליוודי או לא?

למצוא את המקום

אחרי שנתיים של הופעות, כשהרגישה שהשטח כבר בשל ומוכן, החליטה איזקוביץ לשחרר את האלבום לרדיו. ההצלחה לא איחרה לבוא, וכמה משיריה נכנסו במהירות לפלייליסט של גלגל"צ.

התגובות היו חיוביות מאוד. איזקוביץ', צילום: אלה אוזן

"באותו זמן", היא נזכרת, "מלצרתי בבית קפה בתל אביב. באחד הימים ירדתי לקיוסק, לקנות קרח לבית הקפה. כשנכנסתי התנגן השיר 'Is it Alright' בגלגל"צ. זה היה מרגש ומצחיק בו־זמנית".

האלבום הראשון שהוציאה זכה למעמד אלבום זהב, אחרי שנמכר ביותר מ־15 אלף עותקים. איזקוביץ עצמה זכתה בפרס אקו"ם בקטגוריית תגלית השנה, עובדה שאינה מונעת ממנה לשמור על איפוק ועל צניעות.

"לפני שהתחלתי הייתי בטוחה שזה קורה בבום, שיום אחד אהיה ידועה בכל העולם, ושהמוזיקה שלי תגיע למיליוני אנשים", היא אומרת. "אבל מהרגע שנכנסתי לעולם הזה הבנתי שאין דבר כזה, 'הפריצה הגדולה'. זה פשוט תהליך שנבנה מהמון דברים שונים, ומלווה אותי לכל אורך הדרך".

השלב הבא בתהליך היה הקלטת האלבום השני, וכשפגשה את המפיק יונתן דגן מ־'J.Views', היה הקליק המקצועי ביניהם חזק מכדי שיוכלו להתעלם ממנו. דגן הציע לה להגיע לניו יורק ולהקליט את האלבום באולפן שלו. אחרי שנים של היעדרות, כשהזיכרון האחרון החקוק בה מהעיר הוא אותן הופעות בפאבים אפלים ואפופי עשן, חזרה איזקוביץ לעיר הגדולה.

"הפעם הגעתי מוכנה יותר, קצת פחות בשוק. הרגשתי שניו יורק כבר לא גדולה כל כך כמו שזכרתי, אלא שהיא מלאה בישראלים ובהמון מעגלים של אנשים מיוחדים. הפעם הצלחתי למצוא את המקום שלי שם".

איזקוביץ הקליטה את האלבום, והחליטה להישאר בניו יורק. בשלב זה כבר צברה די מוניטין וניסיון כדי להופיע במועדונים נחשבים כמו Rockwood וכן City Winery, וגם בפסטיבלים שונים ברחבי ארצות הברית.

בימים אלו עובדת איזקוביץ על אלבומה השלישי, ובו היא משתפת פעולה עם תומר יוסף, סולן להקת הבלקן ביט בוקס.

"זה התחיל מזה ששלחתי לו שיר", היא מספרת. "הוא שאל אותי על המילים של השיר, וזרק הצעה למילים אחרות. ככה בנינו שיר יחד, וזה יצא מיוחד מאוד". בתוך חודשיים בלבד כבר הספיקו איזקוביץ ויוסף להקליט ארבעה שירים. "אנחנו שני עולמות שונים מאוד, ובגלל זה גם פניתי אליו. היה נראה לי מעניין מה יביא השילוב הזה".