אייל גולן חידש באלבומו האחרון שני שירים שרק עכברי המוזיקה זיהו. ישי לוי לקח לפני שנים את 'תלתלים שחורים' והפך אותו לשלו, למרות שאיציק עמר שר אותו ראשון. עפר לוי לקח שירים של משה פרץ ושלמה ארצי ונתן להם את הגוון שלו.

וכן, מי שניהל את זהר ארגוב לקח שירים של כל מיני זמרים אלמונים ואחרים, והמלך נתן בקולו והשכיח שהיו בכלל כאלה שביצעו את זה לפניו. אין בזה שום פסול, בטח לא במציאות ההיא שבה כולם שרו את כולם. ובכלל, אם יש טענה כלפי ארגוב, מה יגידו על הפרויקט של רביבו, שהחיו שירים שאנשים ששרו אותם שכחו שהם שרו אותם?

זוהר ארגוב. צילום: אלכס קולומויסקי

ארגוב, ואת זה כל בר דעת מבין ויודע, היה מבצע מעולה. הוא מעולם לא כתב או הלחין שיר, הוא היה זמר ששר את מה שסיפקו לו והפך את הכל ללהיטים על זמניים. אפילו 'אלינור', אולי הלהיט הכי גדול שלו, הושר תחילה על ידי ג'קי מקייטן, שכתב את המילים על לחן של שיר שאותו שר סטליוס קז'נג'ידיס.

אחר כך באו 'מה לך ילדה' של יחזקאל מטרי, 'עוד יום יבוא' ששרה לילית נגר, 'את לי לילה' של בועז שרעבי, 'סוד המזלות' ששרו להקת צלילי העוד והכרם, 'בדד' ששרו הברנשים של פיאמנטה, 'ים של דמעות' ששרו אווה פרנסיס ואחרים, ועוד.

החוזק של ארגוב, גם 30 שנה אחרי מותו, הוא בכך שאיש לא יכול לשיר את השירים האלה טוב ממנו. מה שנגע בו המלך הפך לשלו וכמו עם מידאס, הכל הפך זהב. דומה שאלמלא ארגוב, או מי שבחר עבורו את השירים, איש כנראה לא היה מכיר את הטקסטים או את חלק מהכותבים שלהם כן ניתן הקרדיט. אפילו לא את הזמרים המקוריים, שאיש כנראה לא ידע על קיומם וזה אומר הרבה עליהם, יותר מאשר על ארגוב.

כל כותב או מלחין חולם שהשיר שלו יצליח, ובזירה פומבית קשה להעלים מישהו או להסתיר, בטח בתקופת הזוהר של ארגוב. אם מישהו נפגע והתעורר אחרי 40-30 שנה הוא זכאי להכרה, אבל מה רוצים מארגוב, שהיה בסך הכל זמר ששר את מה שאמרו לו לשיר? להיפך, הוא רק האדיר את השירים, כך שכל ניסיון כעת לפקפק בקריירה שלו נועד לכישלון, בטח ובטח כששומעים את המקור ומבינים שהוא עשה איתו חסד גדול.

החמישיה

שימו לב ליובל בן דוד המצוין עם הסינגל 'זה רק אני', שכתבה אליה רוסיליו והלחינה סתיו שמש, שגורם להאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה.

מוטי טקה מנסה להביא להיט קיץ עם 'בלבלה' שכתב לו אבי אוחיון, ודי מצליח לגרום לבלבלה אחרי כמה ניגונים של השיר.

מעניין אם פאר טסי חושב שהתקשורת אשמה במצב שאליו הגיע, ושאין לו חלק בכך שאחרי 'דרך השלום' שלחו אותו לשלום.

רועי גור ב'נסיך הגאות והשפל' שלו מציג רוק אתני משובח, שילוב סגנונות ועיבוד שגורם לכל מאזין לעוף בקטע אחר.

תפתחו את הארנק לטובת פרויקט ההדסטארט של לירון בן שמעון המשובחת, ששווה השקעה של כל שקל, לקראת אלבום חדש.

סינגלים: צדקה פינת דיאב

לירון עמרם - תמיד אותו סיפור. עמרם אוהב לקחת את הזמן בין שיר לשיר, אבל כשזה מגיע מבינים שהיה שווה לחכות. מילים, לחן ועיבוד שלו, מההפקה של רועי אביטל, הכלים החיים, השירה המשובחת והמדודה של עמרם ועד האצבע שלוחצת 'ריפיט' כשהשיר מסתיים. פשוט תענוג לאוזניים.

בר יונה - אין מצב. סיפור אהבה לקיץ, בקצב טוב וזמרת שיודעת את העבודה וגם מציגה קליפ מלא מחשופים של בנות ישראל. גם אם לא מתחברים בהתחלה, הפזמון מדבק בצורה כזאת שלא תוכלו שלא לזמזם אותו או לפחות לנגן אותו בראש.

ליאור פרחי - מצטער. שיר שכולו הכאה על חטא, הבטחות לשים קץ לדמעות והכרה בטעות, שאותו פרחי מבצע בנינוחות, מאוד מפויס יחסית למי שטעה או מתכוון באמת להתנצל. המילים של תמי ארמוני משתלבות היטב בלחן של אריק זנטי, ופרחי מזכיר נשכחות לימים שבהם פרץ.

יחיאל כהן - פתאום את חוזרת. האם כהן הוא זמר כל כך מוכר, עד כדי שהוא מרשה לעצמו להיות עם ראש למטה בעטיפת הסינגל שלו? שיר דיכאון, תוכלו למצוא כאן התכתבות ללהיטי שנות ה־90 של יוסי עדן, וקול נמוך מאוד כיאה לז'אנר הדיכאון.

סופי צדקה - תמאלי מעאק. בישראל כנראה אוהבים מאוד לחדש את השיר של עמר דיאב המצרי, וגם צדקה מצטרפת. חדי הזיכרון יגלו שהיא כבר שחררה את הגרסה שלה לפני שנה, אבל הפעם יש השקה מחודשת עם ברק אולייר. העיבוד עושה את העבודה וצדקה שרה טוב ומדויק. כיף.

חגי עטרי - שיכור מהרגיל. כל פיסה בשיר מדגימה משהו אחר בו - אבל יחד זה יותר מדי. פעם הוא נשמע מושיק עפיה, פעם אבנר גדסי, קצת מתכתב בסגנון עם אדיר גץ, קצת גיטרות ספרדיות. כישרון יש כאן, מה שחסר זה ליטוש והחלטה לאיזה כיוון הולכים. נחכה להמשך.