Dear Elvis,

מה שלומך?

שמי דני, ואני כותב לך ממקום קטן, כפר חקלאי בארץ ישראל. למקום הזה קוראים קיבוץ, והוא המצאה בלעדית שלנו.

אפילו בקצה העולם יש לך מעריצים. אלביס, צילום: גטי אימג'ס

האם שמעת אי־פעם על הארץ הקטנה שלנו - ארץ ישראל - שאנחנו, כולנו, אוהבים מאוד? אני לא בטוח, ואתה די צודק אם לא שמעת עליה. יש לך מן הסתם המון הופעות וחיים מעניינים ועסוקים מאוד באמריקה.

בכל אופן, האנגלית שלי אינה מספיק טובה בשבילך. האמת היא שהאנגלית שלי ממש־ממש חלשה, ואני מתבייש לכתוב משמאל לימין. איני אוהב שצוחקים על שכתבתי בשגיאות כה רבות, ולא רק בדקדוק אלא גם בסתם מילים רגילות.

אני כמעט בטוח שמה שאני כותב לך לא יעניין אותך, וגם לא בטוח בכלל שתדע באיזו שפה זה כתוב. לכל היותר תמולל את המכתב בין אצבעותיך, תעשה ממנו כדור ותשליך אותו לסל הניירות. לא נורא.

האם שמעת אי־פעם על השפה העברית, שפתם של היהודים בארץ ישראל? זו השפה שבה אני כותב טוב יותר מאשר בכל שפה אחרת. לכן אני כותב לך בעברית, מימין לשמאל.

זהו, גמרתי את ההקדמה. בעצם, הדבר העיקרי שרציתי לספר לך הוא שאפילו כאן, בארץ הקטנה שלנו שבקצה העולם (אם כי לנו, היהודים, נדמה תמיד שאנחנו נמצאים במרכז העולם), יש לך מעריצים רבים.

אני למשל הכרחתי את ההורים שלי לקנות לי ליום הולדתי ה־15 את התקליט הנהדר שלך 'מלון הלבבות השבורים'. בכל ערב, כבר חצי שנה אולי, במקום להכין שיעורי בית אני והחברים שלי בקיבוץ הנחמד שלנו יושבים דבוקים זה לזה ליד הפטיפון ומקשיבים בהערצה לשירים שאנחנו אוהבים כל כך.

אולי תספר לי איך החלטת פתאום להיות דווקא זמר, ואיך למדת לנגן בגיטרה? אשמח מאוד אם תוכל לענות לי. אגב, אם החברים שלי היו יודעים שכתבתי לך מכתב, ועוד בעברית, הם היו צוחקים עליי כל החיים. אבל לי בעצם לא אכפת.

שלך, דני

Dear Danny,

שמחתי מאוד לקבל את מכתבך. צדקת כמובן. לא הבנתי בכלל באיזה שפה הוא כתוב ומה נאמר בו. אבל למנהל האישי שלי, הקולונל טום פרקר (שאולי שמעת עליו), היה רעיון מבריק. תמיד יש לו רעיונות גאוניים, ולכן אני אוהב אותו כל כך.

הוא שאל את המאפרת החדשה שלי אם היא מבינה מה כתוב במכתב. גם היא מהארץ שלך, מישראל. היא אפילו גרה פעם, לפני הרבה שנים, בקיבוץ.

עכשיו אני מכתיב לה בשפה האנגלית, והיא מתרגמת וכותבת את זה בעברית. אני שמח מאוד שאתם מקשיבים לשירים שלי. גם אני אוהב מאוד את התקליט שציינת, משום שהוא התקליט הראשון שפרסם אותי בכל העולם. אני שמח שגם לקיבוץ בישראל הקטנה שלכם הוא הגיע.

האם צפיתם כבר בסרט החדש שלי Love Me Tender? אם לא, אני ממליץ לכם לראותו כשיגיע לישראל. משולבים בו הרבה שירים חדשים שלי, ואני בטוח שהם ימצאו חן בעיניך ובעיני כל חבריך.

אשמח אם תכתוב לי.

בידידות, Elvis

Dear Elvis,

אינך יכול לתאר לעצמך את גודל שמחתי עם קבלת מכתבך. רצתי, גאה בעצמי, להראות לכול חבריי לכיתה שקיבלתי מכתב מהמלך בכבודו ובעצמו.

הם כמעט טרפו אותי מרוב קנאה. אני מחזיק את המכתב בכיס של החולצה, שהבולים מאמריקה יבלטו החוצה, כדי שכולם ישאלו אותי ממי קבלתי את המכתב הזה.

כולנו כאן, הבנים בקיבוץ, מתאמצים מאוד לחקות אותך. ביקשנו מהאמהות שלנו שיתפרו לנו חולצות בלי כפתורים ומכנסי צינור כמו שלך. לצערי, לא ניתן להשיג אצלנו כרגע ז'קטים צבעוניים, חגורות עור רחבות, נעליים שחורות ובד לבן לבגדים, אז ביקשתי מאמי שתצבע לי איזה מכנסים כחולים ישנים שהיו לי בארון בצבע שחור, וזה ממש הצליח לה!

אבל תסרוקת נהדרת כמו שלך יש לכולנו. אני עובד על השערות השחורות שלי לפחות שעה ביום. בדיוק כמוך, אני חושב, אני מושך את כל השיער שלי אחורה לעורף, ואחר כך מפיל את הבלורית הענקית קדימה.

גידלתי גם פאות ארוכות שגולשות עד מתחת לאוזניים. אני מצרף תמונה של כל בני הכיתה שלי, שתראה עד כמה אנחנו מתאמצים להידמות לך. אני השני מימין, הרציני עם הפאות הארוכות והבלורית השחורה. הבנות אומרות לי לפעמים שאני ממש חתיך. אני מקווה שלא תתפוצץ מצחוק כשתראה את התמונה.

הלוואי שהייתי מוזיקלי כמוך. לצערי, אני מאוד לא מוזיקלי, ולכן איני יכול לחקות את שירתך. חוץ מזה אני גם ביישן להחריד. נותר לי רק לקנא בחברים שלי שכן יודעים לשיר, להמשיך ולאהוב את השירים שלך, ולשיר לעצמי בשקט כשאיש אינו שומע.

פעם העזתי לשיר, וכולם נורא צחקו על הזיופים המחרידים שלי ואמרו לי שהמתים בבית הקברות מתהפכים עכשיו בקברם. בית הקברות שלנו די קרוב למוסד החינוכי, שזו מין פנימייה שבה אנחנו לומדים וישנים.

קרו אצלי לאחרונה שלושה דברים חשובים ממש. הראשון והמשמח - סוף־סוף גם לי יש חברה (מהקיבוץ). לא תיארתי לעצמי אף פעם כמה זה נעים כשיש לך חברה שהיא רק שלך.

אולי אני אשלח לך צילום משותף שלנו, שתראה איזו יפהפייה היא. אני מתאר לעצמי שלך, בתור מלך הרוק'נרול, אין שום בעיות עם בחורות. אני בטוח שכולן רוצות להיות חברות שלך, ואולי אפילו רבות עליך ביניהן. הדבר השני הוא שהתחלתי סוף־סוף לנהוג בטרקטור, אף על פי שעדיין אין לי רישיון נהיגה.

הדבר השלישי חשוב הרבה יותר מכל האחרים, וגם עצוב מאוד. שוב פרצה אצלנו מלחמה. אני מקווה שכל החיילים שלנו ישובו הביתה בשלום.

הקיבוץ שבו אנחנו גרים נמצא ממש ליד שדה תעופה צבאי. כל הזמן - גם ביום וגם בלילה - יש אזעקות ומטוסים ממריאים ונוחתים. איני מבין מדוע בכלל אני כותב לך את זה. אולי זה בכלל סוד צבאי?

איני יודע כמה זמן תימשך המלחמה, אבל אני חושש מאוד לגורל החיילים שלנו, וגם לגורל השבתות שאני אוהב כל כך, ולחופשות בחגים העלולות ללכת לנו לאיבוד.

בינתיים ביקשו מאיתנו להתגייס ולעזור בכל מיני עבודות בקיבוץ במקום החברים שהתגייסו לצבא. אנחנו עושים זאת בחפץ לב. אני מקווה רק שלא נצטרך לשוב ולישון בלילות במקלטים מעופשים מתחת לאדמה, כמו שכבר קרה פעם, כשהיינו ילדים בני חמש או שש.

נ"ב - לחבר שלי יש שני פוסטרים נהדרים שלך, בבגדים הלבנים המבריקים, הכפתורים השחורים והנצנצים, בנעליים השפיציות, בבלורית השחורה ובגיטרה החשמלית. הוא לא מוכן בשום אופן לתת לי אחד מהם. האם יהיה זה חצוף מצידי אם אבקש שתשלח לי פוסטר אחד?

מצפה בקוצר רוח לתשובתך, דני

Dear Danny,

אולי לא תאמין, אבל החליטו שגם אני חייב להתגייס לצבא. כל הניסיון והקשרים והכוחות של המנהל שלי, הקולונל פרקר, והמאמצים האדירים שלו לדחות את הגיוס שלי לא הועילו. ואם הוא לא הצליח, אף אחד לא יצליח.

הודיעו לי כבר במכתב שאשרת באירופה, כנראה בגרמניה, וזה אומר שלפחות שנתיים לא אוכל להופיע ולהקליט שירים חדשים. אינך יכול לתאר כמה זה מעציב אותי. אבל מה אני מתלונן? אצלכם יש מלחמה. ואולי היא כבר נגמרה? אני מקווה כך. לצערי, לא אוכל בזמן הקרוב להשיב על מכתביך (בגלל התגייסותי לצבא). לכן לדעתי לא כדאי שתמשיך לשלוח לי מכתבים.

נ"ב - אמרתי למאפרת שלי, שקוראים לה ענת, שתשלח לכם חבילה גדולה של פוסטרים. תבטיח לי שתחלק אותם בין כל החברים הנחמדים שלך בקיבוץ. יום אחד, לאחר שאשתחרר מהשירות הצבאי, אולי אגיע בסיבוב הופעות גם לארץ שלכם. אתה כמובן תקבל הזמנה אישית ממני.

שלך בידידות, Elvis

Dear Elvis,

התאפקתי במשך שנה, ושוב הגיע הקיץ האהוב עליי כל כך. אני יושב וכותב לך את המכתב הזה משתי סיבות חשובות, אף שאני מכבד את בקשתך ולא אשלח לך אותו.

אני מרגיש שאני חייב לספר לך (וזו הסיבה הראשונה), שלאחר שישה ימים בלבד נגמרה המלחמה בניצחון אדיר שלנו. אף אחד לא האמין שזה ייגמר מהר כל כך, ושהמעטים שוב ינצחו את הרבים. אבל קרו גם דברים עצובים. כמו בכל מלחמה, היו לנו הרוגים ופצועים. אחד ההרוגים הוא אחיה של בת קבוצה שלי בקיבוץ. בהלוויה שלו היה עצוב מאוד.

הסיבה השנייה לכתיבת המכתב הזה היא שלפני שבוע הלכנו ברגל לקיבוץ השכן, שם הקרינו בחוץ על מסך גדול את הסרט החדש שלך 'רוק בבית הסוהר'. מה אני אגיד לך? היה פשוט נפלא! ישבנו אמנם על סלעים גדולים, רחוק מהמסך, כי למעשה התגנבנו לשם בלי רשות וחששנו קצת שיגרשו אותנו. לשמחתי זה לא קרה.

אני מקווה שאתה מרגיש טוב בצבא. קראתי בעיתון שבאמת הציבו אותך בגרמניה. העיקר שלא תפרוץ שם עוד איזו מלחמת עולם. אני בטוח שמיליונים מחכים, כמוני, שתחזור בעוד שנתיים לאמריקה ותשיר ותנגן ותרקוד כמו פעם.

שלך לתמיד, דני