התרגלנו למבנה עלילתי של התחלה-אמצע-סוף בסרטים כשהאירועים מתחברים לשיא מרגש. אולם מדי פעם מפציע סרט ששובר את המבנה הקלאסי ומאתגר את הצופים במספר סיפורים שהקשר ביניהם הוא בעיקר רעיוני.

מתוך הסרט

ניר ברגמן הבמאי ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") מתמודד בדרכו העדינה עם הורות בסרטו החדש "להציל את נטע". הסרט מבוסס על הספר "ברזל" (ערן בר-גיל), אודות גבר ארוך-שיער ואבוד שפוגש במהלך ארבע עונות, ארבע נשים שנוגעות במצבו הרגשי.

כל אחד מהסיפורים בסרט, מוצג דווקא דרך עיני הגיבורה הנשית, שמתמודדת עם קושי משלה, ונטע הוא דמות משנה שכמעט ולא משמעותית עבורן. אולם בפגישות אקראיות אלו, בין נטע לגיבורות, הנשים מטפלות בו מבלי להתכוון ורק בסוף אנחנו מתוודעים לתיקון שחל גם בנשים. כך שהחיבור שנוצר במוחנו, הוא אסוציאטיבי ומחבר את אחריות הגברים והנשים על שמירת המשפחה.

הבמאי מעיד שבחר להתמודד עם שאלת ההורות, ועם האחריות והבדידות הכרוכים בה במיוחד בעידן המודרני. לא בכדי הוא כינה את הגבר בשם נשי, והנשים הן ברובן יחידניות. אין כאן משפחה קלאסית במובנה הפשוט של גבר-אישה-ילדים, אלא מאבק למצוא מקום בתוך המערך המורכב הזה, ואיך נטע הגבר, לומד מכל אחת מהנשים-אמהות שהוא פוגש בדרך.

החיבור הקולנועי בין כל סיפור וסיפור הוא שוט של בית קטן (ואולי שובך) הניצב על עמוד גבוה במרכז שדה חיטה. שני דימויים שמעוררים תחושת יציבות וביטחון: בית ולחם. יציבות שעלולה להתערער משום שהבית הקטן ניצב על גבי עמוד והוא יכול ליפול בכל רגע. אולם החיבור הרעיוני המתרחש אצל הצופה מייצר חווית תיקון הדדי בין נטע, הנשים והמשפחות שלהן.

ארבעת הסיפורים מצולמים בסגנון לא אחיד ומכוון, מה שמזכיר את הקונספט ב"רשומון" (אקירה קוראסאווה, 1951) אולם בשונה מהסרט היפני הידוע, בסרט של ברגמן הסגנון השונה בין הסיפורים מקשה על הצורך הרגשי בהמשכיות ובהזדהות. זו אחת הסיבות שביציאה מהסרט לא ידעתי מה אני מרגישה. אולם כחלוף כמה ימים מהצפייה אני מהרהרת בדמויות ומוצאת שתמונות ורגשות עדינים מהדהדים בי בעקבותיו, כי משפחה היתה ותמיד תהיה המרכז של המהות שלנו.

"להציל את נטע". במאי: ניר ברגמן. שחקנים: בני אבני, רותם אבוהב, עירית קפלן, נעמה ארלקי, נטע ריסקין