אילה אופיר, בת המעפיל שמתגוררת בירושלים, חוזרת לנופי ילדותה דרך תערוכה חדשה שמחצינה מעמדים קשים, לצד כאלה שהם סרקסטיים ומשעשעים מחיי הקיבוץ.

זיכרון מקופל בתוך התודעה. אופיר, צילום: אלבום משפחתי

המיצג, שיופיע במסגרת תערוכת הבוגרים של מכללת אורנים ויוצג גם, כך היא מקווה, בחדר האוכל של המעפיל, כולל דמויות אנושיות קטנות מפלסטלינה שמבטאות מצבים שונים בשגרת החיים וגם ציפייה לסוף בלתי נמנע.

החוויה האישית של אופיר (36) שעומדת מאחורי הבחירה בסוג כזה של עבודות, מושפעת רבות ממותו של אביה לפני כשנה ממחלת הסרטן והוא בן 68 בלבד.

כשהיה אביה בן חמש הוא נתקל באירוע מצמרר כהגדרתה, אותו מתארת אופיר כך בדף שצורף לעבודות: "הפעם הראשונה שאבא שלי ראה אדם מת, היתה עם הינדה קסטנבוים כשהוא היה ילד. הוא סיפר לי על האישה יוצאת הדופן, נהגת בצבא הבריטי וציירת שהתגוררה במגדל המים של הקיבוץ. היא התאבדה כשאבא בדיוק עבר שם.

"הוא לא נבהל ולא נרתע, אלא התמלא תחושה של מסתורין וסקרנות. די מהר המבוגרים שהגיעו למקום קלטו את הילד שמסתכל, הרחיקו אותו וכיסו את הגוף השוכב על הארץ, אבל הרושם הראשוני של פליאה נוכח המוות נשאר וגם הנחישות לא להיבהל מהגוף המת, לא של חתול רחוב שצריך לפנות מהכביש, לא של חבר קיבוץ שיש לטפל בסידורי הקבורה שלו.

"ולי נשאר הזיכרון שלו מקופל בתוך התודעה, בתנודה האינסופית של הנפש מעלה-מטה והניסיון השביר להרגיש מסתורין, סקרנות ופליאה מול המוות שלו עצמו".

בשיחה עם מיינט קיבוץ מבהירה אופיר שזו הייתה הדרך היצירתית שלה להתמודד עם מות האב האהוב: זיכרון של זיכרון. "המפגש של אביה בגיל רך עם המוות לא היה טראומתי, כמו הצעד שעשו חברי הקיבוץ שדאגו לקחת אותו מהמקום.

"הוא לא היה מבוהל, לא הרגיש כאב מול גופת האישה שלא הכיר, ואף אחד מקיבוץ המעפיל לא הזכיר את האישה הזו שקפצה ממגדל המים אל מותה הטראגי", היא אומרת.

"זה היה צו התקופה, לקבור את המת ולהמשיך הלאה, והחוויה הילדית שלי הייתה שחולצות העבודה הכחולות לא נותנות לנפש ולרגש לצאת החוצה. חיי הנפש של החברים בקיבוץ סמויים מהעין. קמים לעבודה, עובדים, חוזרים הביתה וזהו.

"חיים סיזיפיים. אין לי מושג על מה הם חושבים ועם מה הם מתמודדים. זה התחבר לנסיון האישי שלי להתמודד עם מותו של אבא שלי. אני עדיין בודקת את עצמי. מה נכון להרגיש ומה לא, האם נכון להוציא החוצה רגשות או לא".

כל אחד רואה בזה משהו אחר. מהתערוכה של אופיר, צילום: קרני עם-עד

בתערוכה שלך תלית פסל מהתקרה בדמות צוללת.

"כל אחד רואה בזה משהו אחר, אבל אני כיוונתי לתיבת נוח מחוברת לסולם יעקב. לכאורה מדובר על מקום יציב ובטוח, אבל כזה שמיטלטל על מים סוערים. גם הסולם בא לבטא מקום רוחני שמאפשר עליות וירידות כמו בחיים עצמם. זה מהווה למעשה מחווה לאנשים שחיים בקיבוץ".

מה משמעות הביטוי 'לא עמד לצידנו דבר מלבד מוטיבציה' שבו השתמשת כשם התערוכה שלך?

"זה ביטוי משפחתי שהיינו משתמשים בו כל פעם שהיה קשה. משמעות הדבר זה שאמנם לא קל, אבל צריך לעבור את הקושי בשלום. ושוב זה מתחבר לאסון האישי שנפל עלינו".