דובנדורף, שווייץ, מאי 1970

הבוקר חשוך וקר, ולהלנה היה קשה מאוד להכריח את עצמה לקום מהמיטה החמה. עדיין מנומנמת קמה והתלבשה. היא ידעה שאם לא תקום בזמן, היא שוב תשמע את הקללות ואת האיומים של אביה. מאז שעזבה אמא את הבית, חשבה, הוא לא מפסיק לצעוק ולהתרגז עליי. אולי טעיתי כשלא הלכתי אִתה.

הלנה יצאה לרפת מהדלת האחורית. "תפסיקו לגעות, פרות טיפשיות", רטנה, "אני כבר באה". היא חלצה את נעליה ונעלה את המגפיים הישנים והמלוכלכים. הפרות כבר עמדו במקומן, ראשן בתוך הסורגים.

צריפים ישנים ושתי מיטות בחדר. צילום ארכיון: משה מילנר, לע"מ

הלנה סובבה את הגלגל הסוגר את ראשי הפרות בסורגים. חריקת הגלגל הגבירה את קולות הגעייה. הלנה נטלה ביד אחת את השרפרף ובידה השנייה כד ריק. היא הניחה את השרפרף ליד הפרה המבוגרת ביותר, הראשונה בשורה. עטין הפרה היה חמים ונעים למגע. האצבעות המיומנות סחטו את הפטמות, והחלב נשפך לכד הריק בצליל מתכתי.

בגמר החליבה העבירה הלנה את הכדים המלאים לשביל הסמוך לרפת. מאוחר יותר יבוא אביה בטרקטור הקטן, יעמיס את הכדים על העגלה ויוביל אותם למחלבה. הלנה חזרה הביתה, התקלחה במהירות, התלבשה, התאפרה, שתתה קפה, אכלה פרוסת לחם בגבינה, נטלה את תיקה ונחפזה לרכבת שתסיע אותה לסמינר למורות בציריך.

***

במסדרון פגשה הלנה את פריד, הסטודנט הפרסי הלומד בכיתתה. בתחילת השנה הוא ביקש את עזרתה בהכנת שיעורי הבית, והיא נענתה לו ברצון. היחסים ביניהם לא חרגו מעבר לקשור בלימודים, אלא שלאחרונה חשה הלנה שהוא מביט בה באופן שונה. לפריד לא חסרו מחזרות. עורו הכהה ועיניו הירוקות משכו את תשומת לבן של בנות רבות. הלנה לא נמנתה עמן.

"שלום לך הלנה, מורתי", הוא קיבל אותה בחיוך גדול. "היום הוא יום הולדתי, ואני רוצה להזמין אותך בערב למועדון שנפתח לא מזמן במרכז. אומרים שהמוזיקה והמשקאות שם הם הכי טובים בעיר". "למה אתה מזמין דווקא אותי?" תהתה. "יש לך הרי כל כך הרבה חברות". "לא!" פסק בחיוך, "לךְ הכי מגיע".

הלנה היססה לרגע. "טוב", חייכה לבסוף, "אלך אתך למועדון, אבל אל תְפתח ציפיות". "מצוין", שמח פריד. "אאסוף אותך בשמונה".

בדרכה לחדר העיון התעכבה ליד לוח המודעות. מודעה קטנה משכה את תשומת לבה: "מחפשים מתנדבים לעבודה של שנה בקיבוצים בישראל. עדיפות לבעלי ניסיון בחקלאות".

הלנה רשמה את מספר הטלפון על כף ידה והלכה למשרד המזכירה. "אני מבקשת לטלפן למספר מקומי", נופפה בכף ידה אל מול המזכירה. "זה לא מקובל אצלנו", עיקמה המזכירה את אפה, "אז תזדרזי".

זה בדיוק בשבילי, חשבה לעצמה הלנה לאחר השיחה עם הנציג שענה לה מעברו השני של הקו. אני לא יכולה להישאר עוד בבית. בסוף שנת הלימודים, כשיהיה לי תואר של מורה מוסמכת, אסע לישראל ואתנדב בקיבוץ.

***

בשמונה בדיוק המתין לה פריד מגונדר ומבושם. בדרך סיפרה לו הלנה בהתרגשות על החלטתה, אלא שפניו קדרו.

"את בכלל יודעת לאן את הולכת? כל הזמן יש שם מלחמות, זה מסוכן".

"לא אכפת לי, אני נוסעת".

"טוב, בואי נשכח מזה עכשיו. באנו לחגוג".

המוזיקה הקופצנית משכה את הלנה לרחבת הריקודים. התברר לה שפריד מיטיב לרקוד. בהפסקות הקצרות בין ריקוד לריקוד הם הלכו לבר ושתו ויסקי, וודקה וטקילה בלי הבחנה.

אט־אט קרב גופו של פריד ונצמד להלנה, אך היא לא הביעה שום התנגדות. להפך, היא הרגישה חמימות נעימה בכל חלקי גופה. השעות חלפו, וכשהציצה הלנה אפופת אלכוהול בשעונה, הבינה בשאריות פיכחותה שכבר אחרי חצות ושאין לה אפשרות לחזור לביתה.

"בואי אליי", הציע פריד. "לאן?" תמהה. "יש לך חדר קטן ורק מיטה אחת".

"נסתדר", הרגיע אותה.

כשהתעוררה למחרת בבוקר מצאה את עצמה עירומה, ולצדה פריד כשהוא ישן. היא התלבשה בשקט ויצאה בחיפזון לתחנת הרכבת.

"איפה היית?" קידמו את פניה צעקותיו של אביה. "כבר כמעט גמרתי בעצמי את החליבה!"

הלנה לא ענתה. בעוד חודש אגמור ללמוד, אמרה בלבה. אתה כבר לא תראה אותי, ואני לא אצטרך לסבול את הקללות שלך.

קיבוץ מבטח, ישראל, יולי 1970

הלנה הגיעה לקיבוץ מבטח עם קבוצת בנים ובנות משווייץ. הקיבוץ הקצה למתנדבים חדרים קטנים בצריפים הישנים, שתי מיטות בחדר. השירותים והמקלחות היו במבנה סמוך. בקיץ חם מאוד בחדרים, אך בדשא מול הצריף אפשר להרגיש בערב את הרוח הקלה הבאה מן הים.

בשלוש וחצי העיר השומר את הלנה לחליבת הבוקר. את הדרך לרפת למדה עוד קודם, ליתר ביטחון.

במשרד הקטן הסמוך למכון החליבה קיבל את פניה רונן. "בוקר טוב", פנה אליה באנגלית, "קפה?" "תודה, למה לא? בלי חלב ובלי סוכר" השיבה בחיוך. רונן ניגש לפינת הקפה והרתיח שוב את המים בקומקום. בינתיים סקרה הלנה במבטה את המקום, וגם את רונן, שמצא חן בעיניה מהרגע הראשון.

"בואי. קחי אתך את הקפה ונעשה סיור קצר. אני אסביר לך מה תהיה העבודה שלך".

"אתה יודע שגדלתי בחווה? בשווייץ עבדתי עם פרות".

"כן, בוודאי", ענה בדיוק כשנכנסו למכון החליבה. "לכן ביקשתי מהסדרן שיסדר אותך לעבודה ברפת. תכירי, זה משה".

משה הוביל קבוצת פרות לעמדות החליבה. הוא הרכיב במהירות את המכונה לעטיני הפרות, והחלב החל זורם במהירות בצינורות השקופים למכל הנמצא בקצה המכון. הלנה עמדה נפעמת ועקבה בעניין אחר תהליך החליבה הלא מוכר לה.

"אצלנו זה שונה. אני יודעת לחלוב רק ביד".

"אל תדאגי, את תלמדי מהר מאוד. גם אנחנו חלבנו פעם ביד".

כשעלה השחר לא יכול היה רונן להתעלם מגופה התמיר והגמיש של הלנה. עיניה התכולות שהיו תלויות בו בריכוז ובעניין רב הזכירו לו לפתע את נעוריו הרחוקים כל כך.

רונן ורינה חברתו הגיעו לקיבוץ מבטח בגרעין נח"ל בצו התנועה, לאחר עזיבות רבות שפקדו את הקיבוץ. בהיותם זוג הם זכו להיכנס לחדר משפחה, ובתוך זמן קצר הם עמדו מתחת לחופה עם עוד ארבעה זוגות. את הטקס ערך השוחט של עיירת הפיתוח הסמוכה.

די במהירות נכנסו חברי הגרעין לתפקידי ניהול בקיבוץ. רונן, לאחר שנתיים של עבודה ברפת, מונה למרכז הענף. את תפקידו מילא בחריצות ובמסירות, והרפת הניבה תוצאות כלכליות מרשימות.

בתוך עשור נולדו לרינה ולרונן שלוש בנות. לרינה היה קושי גדול מאוד להכניס את הילדוֹת לבתי הילדים. על רקע זה התפתחו בין רונן לרינה מריבות קשות. רינה רצתה לעזוב את הקיבוץ, אך רונן - שהזדהה מאוד עם רוח הקיבוץ ועם ערכיו - לא היה מוכן לשמוע על כך. הקירות הדקים שהפרידו בין החדרים לא עצרו את קולות המריבה.

רינה לא הצליחה למצוא מקום עבודה מתאים. היא עברה מענף לענף, וימים רבים הייתה רשומה בסידור עבודה בסעיף 'מחלה'.

יום אחד יזם רונן פגישה עם ועדת חברים. "אני מבקש לעבור לחדר משלי", ביקש. הוא לא פירט, אך חברי הוועדה הבינו שאין הוא מוכן לגור עוד עם רינה. "אין כרגע אף חדר פנוי", ענו לו, "וחוץ מזה הכתובת שלך היא ועדת שיכון".

רונן אזר אומץ ואמר לרינה שהוא מרגיש שהסתיימו החיים שלהם יחד. "תביני, אני חנוק. אני בהחלט מודע למה שזה יעשה לבנות, אבל לא אזניח לרגע את חובותיי להן, שהן גם זכויותיי".

רינה פרצה בבכי. "אתה נבזה!" צעקה. "ידעתי מזמן שככה זה ייגמר. אתה בדיוק כמו אבא שלך, וחבל שלא הבנתי את זה כבר בתחילת הקשר בינינו".

רינה ורונן הפכו לשיחת היום בחצר הקיבוץ. הלשונות הרעות טענו שיש קשר בין הפרידה שלהם לבין המתנדבת השווייצרית העובדת ברפת. לבסוף קיבל רונן חדר במגורי החיילים.

לאחר כחודשיים נעשתה הרכילות לעובדה, והלנה עברה ממגורי המתנדבים לחדרו של רונן.

"רונן, אתה עכשיו כל עולמי", אמרה לו ערב אחד. "אני חייבת לספר לך משהו חשוב, ואני מתפללת שלא תעזוב אותי אחרי שתשמע מה שיש לי לומר לך".

"לא תיפטרי ממני כל כך מהר", ענה בזהירות. "אני מקשיב".

"אני בהיריון, וזה לא ממך. כשבאתי לפה כבר הייתי בהיריון. לא אמרתי לאף אחד, כי לא היו מסכימים לשלוח אותי אילו ידעו".

רונן שתק לרגע. "הלנה, אני אתך בכל מצב. מעולם לא הרגשתי את מה שאני מרגיש כלפייך. את האישה שאני רוצה לצדי את סוף חיי".

עד מהרה היה סיפור ההיריון של הלנה לנחלת הכלל. יום אחד תפס אחד החברים את אלי המזכיר על השביל. "אני חושב שמה שקורה עם המתנדבת של רונן זה לא בסדר. אני דורש דיון דחוף במזכירות".

בערב, בחדר האוכל, אמר המזכיר לאחראי על המתנדבים שהוא רוצה לשוחח אתו ועם הלנה בעוד שעה בחדרו במזכירות. הלנה מיהרה לספר לרונן על הפנייה של המזכיר. "אני בא אתךְ", הרגיע אותה רונן. "אני מתאר לעצמי מה הם רוצים".

"למה אתה פה?" שאל אלי את רונן. "לא הוזמנת לשיחה".

"אני פה כדי להסביר לכם כמה דברים. אני יכול לתאר לעצמי מה אתם הולכים להגיד להלנה. אז דע לך, ותגיד את זה גם לחברי המזכירות, שאם תגידו לה לעזוב את הקיבוץ, אני עוזב אִתה".

ישיבת המזכירות הייתה סוערת. מרכז המשק טען שעזיבתו המידית של רונן את הרפת תגרום נזקים קשים ביותר.

חברים אחרים טענו שהמשך שהייתה של הלנה בקיבוץ יפגע קשות ביכולת המערכת לשמור ולאכוף את נוהלי הקיבוץ. האחראי על המתנדבים, חבר גרעין של רונן, אמר שרונן הוא דמות מרכזית לא רק בגרעין אלא בכל שכבת הגיל שלהם, ושעזיבתו תגרום גל נוסף של עזיבה.

בהצבעה בסוף הדיון הוחלט ברוב קטן לאפשר להלנה להישאר בקיבוץ.

בחלוף הזמן כבר התקשתה הלנה להמשיך ולעבוד ברפת, והועברה למחסן הבגדים. העברית שלה השתפרה מאוד, וחברותיה לעבודה נהנו מחברתה.

***

במיטתה במחלקת היולדות בסורוקה שכבה הלנה קורנת מאושר ובידיה תינוק שחרחר־אדמדם. "איך נקרא לו?" תלתה ברונן עיניים נוצצות.

"מה דעתך שנקרא לו גיורא?" שאל ברוֹך.

"אני בעד שם ישראלי, אבל יש כבר גיורא בקיבוץ".

"את צודקת, אבל לא יקרה כלום אם יהיה עוד אחד".

כעבור יומיים יצאה הלנה מבית היולדות ושבה לקיבוץ עם גיורא. בבית התינוקות קיבלו אותם בעוגות ובפרחים. ועדת חברים התכנסה והחליטה ברוב קולות להקצות לרונן ולהלנה חדר משפחה.

הזמן עבר, ורונן המשיך לרכז את הרפת. תוצאותיה הכלכליות היו הטובות ביותר באזור, אם לא בכל הארץ. הלנה עברה לעבוד בנוי, והכניסה משב רוח מרענן לענף שסבל ממחסור קבוע בידיים עובדות. גיורא היה פעוט חייכן ופעיל. בנותיו של רונן נהנו מאוד לשחק אתו, למורת רוחה של אמם.

בצהרי שבת, שישה באוקטובר 1973, התנחשלה במהירות בשבילים ובחדרים השמועה על פרוץ המלחמה. רונן - שריונר בחטיבת מילואים באוגדה דרומית - מיהר לחדרו, הדליק את הרדיו והחל לארוז את חפציו.

"מה אתה עושה?" שאלה הלנה בחרדה.

"אני יודע שעוד מעט אשמע את הסיסמה של היחידה שלי", הסביר רונן, "ואז יבואו לאסוף אותי. אבל אל תדאגי, זה יהיה קצר. בפעם הקודמת עשינו את זה בשישה ימים".

הסיסמה אכן נשמעה, ובתוך שעה הגיע רכב לאסוף את רונן. הלנה ליוותה אותו בדמעות כשגיורא בזרועותיה. "די, אין סיבה לבכי. זה עניין של שבוע ואני חוזר", נפרד משניהם בנשיקות ובחיבוקים.

בערב, בשטח הכינוס של החטיבה ליד איסמעיליה, כבר היו כל הטנקים מוכנים ליציאה. ברמקול נשמע קולו של המח"ט, סדוק מהתרגשות. הוא מסר דיווח קשה על מצב הקרבות ועל הצורך לפעול מהר ובנחישות.

מפקד הפלוגה של רונן ריכז את אנשיו ונתן להם פקודות והנחיות לשעות הבאות. "אצל השליש יש גלויות", סיכם את דבריו, "ויש לכם עשר דקות לכתוב ליקרים לכם". חיילי המילואים ידעו שההנחיה הזאת מביאה בחשבון את האפשרות שהם לא יחזרו חיים.

רונן נטל שתי גלויות מתוך הערמה.

להלנה כתב: "הלנה יקירתי, לעולם לא אוכל לתאר עד כמה אני אוהב אותך ואת גיורא הקטן שלנו. אתם האושר של חיי. בקרוב מאוד שוב נתאחד, ולא נצטרך להיפרד עוד לעולם. שלכם באהבת עולמים, רונן".

ולמזכיר כתב: "לחברי המזכירות שלום. אם לא אחזור מהמלחמה, אני מבקש מכם לראות מכתב זה כצוואה. שמרו על הלנה ועל גיורא ודאגו להם כאילו היו חֲברת קיבוץ ובן קיבוץ. תודה, רונן".

הגלויה השנייה מתויקת בארכיון קיבוץ מבטח. רונן לא חזר. הוא נהרג ביומה השביעי של המלחמה, ורינה הוכרה כאלמנת מלחמה. הלנה נשארה עוד כמה חודשים בקיבוץ, ואחרי כן שבה לשווייץ עם גיורא הקטן.