הטרגדיה באום אל־חיראן הביאה פעם נוספת את נושא הבדואים בנגב לקדמת הבמה התקשורתית והציבורית, אך כל המתעניין בנושא לא היה זקוק לה כדי לדעת שמדובר בפצצת זמן שאיש אינו יודע באמת כיצד לנטרל אותה.

על רקע המאורעות האחרונים נודעת חשיבות רבה לספרו החדש של זאב זיוון, חוקר ומרצה לגאוגרפיה היסטורית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. הספר אמנם מתבסס על עבודת מסטר שהוגשה ב־1990 וסוקר תקופה שהסתיימה ב־1959, אך המידע הרב והחשוב המופיע בו חיוני להבנת המתרחש כיום.

פצצת זמן שלא יודעים איך לנטרל. בדואים בנגב צילום: מארק ניימן, לע"מ

זיוון בחר לכלול במחקרו תקופה של קרוב לשני עשורים, שבמחציתה הקמת המדינה ומלחמת העצמאות.

בחירה זו של תקופת המחקר מאפשרת השוואה רבת־עניין בין המצב שקדם לעצמאות, שבו נמצאו היישובים היהודיים בנגב בעמדת חולשה, למצבם בתקופת המדינה, כבני העם שהשלטון בידיו, בעוד שהבדואים מוצאים את עצמם במצב שבו הם בני המיעוט הנשלט בידי הרוב.

מעניינת במיוחד היא תקופת המלחמה, שבה הועמדו היחסים בין השכנים בני שני העמים במבחן שאין קשה ממנו. דווקא בתקופה שקדמה להקמת המדינה מגדיר זיוון את היחסים בין המתיישבים היהודים לבדואים כקשר של תועלת הדדית. חדירת היהודים לנגב, כך הוא כותב, לא הייתה בראשיתה פרק במאבק היהודי־ערבי.

הספר מבוסס על עבודת M.A., ועל כן הוא נכתב במתודולוגיה מחקרית ובפורמט העונה על כל הדרישות האקדמיות, כולל ציוני מקורות ומפתח אישים, מקומות ועניינים. עם זאת, הוא בוודאי אינו "יבש".

זיוון עיין במסמכים רבים שנכתבו בתקופה הנחקרת וראיין שישים אנשים, רבים מהם מוכתרים, שומרי שדות וממלאי תפקידים שונים ביישובים. כיום, כשלושים שנה לאחר קיום הראיונות, רוב המרואיינים כבר אינם בחיים. זיוון ניצל את ההזדמנות האחרונה לשאוב מהם מידע, דבר המעלה את ערכו של המחקר ואת ייחודיותו.

עטיפת הספר. יחסי יהודים ובדווים בשנות הארבעים והחמישים בנגב

הטבלאות והתרשימים המשובצים בספר ודאי לא ירתיעו את הקוראים שאינם אנשי אקדמיה, שלא לדבר על המפות, התמונות הרבות והמסמכים המצולמים. כל המחפש הוכחה לטענה שגם מחקר אקדמי יכול להעביר לקורא את הניחוח האותנטי של העבר ימצא אותה בספר שלפנינו.

כמעט מיותר לציין שבשאלה המורכבת של יחסי יהודים ובדואים יש מקום מרכזי להיבטים הפוליטיים, בפרט אם נזכור שמדובר בקיבוצים שהשתייכו למחנה הפוליטי שדגל בעיקרון אחוות העמים.

זיוון מביא בספרו מידע מרתק בנושא זה, כמו למשל בירור שנערך בתנועת מפ"ם לרס"ן מיכאל הנגבי, חבר קיבוץ נגבה ששימש בתפקיד מושל צבאי, על גירוש בדואים מאזור קיבוץ שובל. מדובר בקצין בצה"ל, אך מרכז מפ"ם דורש מחבר המפלגה, יהיה תפקידו אשר יהיה, לפעול בהתאם לקו הפוליטי של המפלגה ולהחלטות מוסדותיה.

יש לציין שהנגבי לא נדרש לסרב פקודה. הנהגת מפ"ם הסתפקה בדרישה שיציע לאלוף הפיקוד לבטל את גזירת הגירוש, אך אם יסרב האלוף, "על הח' מיכאל הנגבי להמשיך בהוצאתה לפועל".

חברי שובל מצדם לא נרתעו גם מאלוף הפיקוד, ובפגישה עמו הטיחו בפניו שהוא יסיים את תפקידו ויחזור צפונה, בשעה שהם יישארו לחיות עם הבדואים. גם לאחר שחרורו מצה"ל וכניסתו לעסקים פרטיים, גינתה המפלגה את הנגבי על כך ש"נתן גושפנקה של מפ"ם לחברה שהיא מבוססת על קיפוח הבדואים וניצולם".

מסמך מעניין אחר המצולם בספר הוא פקודה מ־18.6.1948 להשמדת יבולים של ערבים כחלק מהמאבק בפלישה המצרית. בסעיף האחרון באותה פקודה נכתב: "אין לפגוע בשדות של הוג' ושייך הזייל". מדובר בשבטים שנשארו ידידותיים גם בעיצומה של המלחמה.

זאב זיוון: יחסי יהודים ובדווים בשנות הארבעים והחמישים בנגב, מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2017 (242 עמודים)