הסיפור הפותח את ספרו החדש 'לירי' (הוצאת מסדה) של הסופר אמנון שמוש (מעין ברוך) מתחיל כך: "היא הייתה שולחן קטן עגול, בחדר אוכל גדול של קיבוץ קטן, שבו שלטו שולחנות רבועים לעשרות. היא הייתה שולחן עגול, נקי ומבריק ובודד ליד החלון, בחדר האוכל הענקי, הסואן, שבו אכלו ורעשו חברים מרובעים סביב שולחנות מרובעים, או מלבניים. שולחנות שהתחברו על נקלה בכל חג ואירוע לשולחן אחד ארוך, שמפות לבנות הופכות אותו ליחידה אחת חזקה ומגובשת, המתעלמת מקיומם הנידח והבעייתי של כמה שולחנות עגולים, קטנים".

ובהמשך הספר: "...הכול היה בה עגול. פנים עגולות. כריות לחיים עגולות. שדיים עגולים זקופים, עם שני דובדבנים עגולים בראשם. בטן עגלגלה ושטוחה. ירכיים עגולות, ואפילו בהונות רגליה, הייתה בהן עגלגלות".

לירי היא בת קיבוץ, וכמו כל בני הקיבוץ, גם היא הולכת בתלם. אלא שלא כמו כולם, היא מביטה בעננים. ראשה בשמים. היא כאן ולא כאן, היא כאן אבל גם שם. העלילה מציגה את לירי במערומיה, תרתי משמע. היא אנרכיסטית, פורצת גדרות, שוברת מוסכמות. היא טועמת מהכול ומנסה הכול בתוך גדרות הקיבוץ הגלילי הקטן שבו היא חיה עם בעלה ועם ילדיהם, מושא לקנאה מזה, וחומר בעֵרה להולכי רכיל מזה.

האם לירי היא בת דמותה של שולמית (מיתָה) בת-דורי (1985-1904), חברת משמר העמק, הבימאית-מחזאית-שחקנית היפה, מייסדת תאטרון הקיבוץ, שדמותה הפרועה והאוונגרדיסטית מתוארת בביוגרפיה של חזן?
האם אין הלבבות ששברה מיתָה, כולל לבו של חזן, מנהיג מפ"ם הכריזמטי, מזכירים את הלבבות ששברה לירי בקיבוצה ובעצם בכל אשר פנתה, כולל לבו של בעלה, שקנאתו לה גורמת לו לשלוח יד בנפשו?

'לירי' הוא האחרון בשורה של ספרים קיבוציים לכאורה שיצאו לאור בשנים האחרונות, כגון 'הביתה' של אסף ענברי, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, 'האסיפה האחרונה' של ישראל עוז ו'קיבוץ ברלין' של יוסי עוזרד. 'לירי' אינו מחמיא לקיבוץ, המתקשה להכיל את החורגים מדפוסיו, אלו המבקשים להמריא. כמותם, גם לירי, אחרי ניסיונות להשתלב וליצור בתוך הקיבוץ, פותחת בקריירת משחק בטלוויזיה וכבר לא תחזור לקיבוץ, אלא רק בסופי שבוע, בשביל הילדים.

בחירתה של לירי היא גם בחירתו של הילד בסרט 'אדמה משוגעת'. בסוף הסרט, בעיצומו של טקס בר המצווה המשותף, מתפרצת אמו וזועקת אליו: "ילד שלי, רציתי להיות אמא שלך, רציתי לגדל אותך ולהגן עליך... זה לא הצליח לי, מצטערת... תברח מן הקיבוץ הזה, ואל תחזור אליו". ואמנם, בסצנה האחרונה בסרט עולה הילד על אופניו, וכמצוות אמו מפליג ומתרחק מהקיבוץ השקרי שבו גדל אל המרחבים הנפתחים לפניו, כדי למצוא שם את עצמו ואת תיקונו.

זו גם בחירתו של 'צעיר בניו של אבא' בסיפור 'מעשה אבות' של יהושע סובול, שפורסם בכתב העת 'קשת' בשנת 63', והקים על סובול לא רק את חברי קיבוצו שמיר, אלא גם את כל האורתודוקסיה הקיבוצית. סובול הפך לכופר והוקע, ובעטיו של אותו סיפור הוחלט שאינו ראוי לחנך את "הבנים שלנו" במוסד החינוכי 'עינות ירדן', שבו שימש מורה ומחנך.