צילום: בן פרידמן הרחק מ'חוקי הספרים' הנחקקים ומופרים חדשות לבקרים, והרחק מקריאות ה"ארבע במאה", נולדים ויוצאים לאור ספרי ילדים מופלאים. לכבוד חג החנוכה, הלוא הוא חג המתנות, בחרנו שישה ספרים שראו אור לאחרונה בשתי ההוצאות הקיבוציות - ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד. שניים מהספרים ישנים-מחודשים: 'גלגוליו של מעיל' מאת קדיה מולודובסקי בתרגום נתן אלתרמן, איורים: בתיה קולטון (בשיתוף הוצאת נוח); 'שר הילדים' מאת לאה גולדברג, איורים: ניב תשבי.

עוד ידיעות על תרבות ואמנות מהקיבוצים:
טקסים עתיקים, טבע טרופי וכלבים למאכל
על תרומת הקיבוץ למהפכה הפמיניסטית
הטרמפיסט: סיפור קצר על מפגש מפתיע

לצדם נבחרו ארבעה ספרים חדשים: 'ככה-ככה, זוזי שמש' מאת דפנה בן-צבי, איורים: עפרה עמית; 'הצדף' מאת מיה לוי-ירון, איורים: אבי עופר; 'נר השמן של אורי ואוריה', מאת יונה טפר, איורים: מורן יוגב; 'איך זה שמפסיקים לאהוב' מאת נרי אלומה, איורים: אור רוזנשטיין. פנינו לעורכות ספרי הילדים בשתי ההוצאות, לסופרת אחת ולמאיירת אחת, וגם לילדה אחת קטנה, לקבל את חווֹת דעתן על אמנות עשיית ספרי הילדים, והרי הן לפניכם.



"בכתיבה דברים מצטלבים"
מיה לוי-ירון מספרת על החוף שאליו היא חוזרת ועל האנשים הצועדים בו, ששימשו השראה לספרה הראשון

על כתיבת ספר הילדים הראשון שלה מספרת הסופרת והמשוררת מיה לוי-ירון: "יש חוף בארץ שלידו גדלתי, ואליו אני חוזרת שוב ושוב, כמו פזמון חוזר בשיר שאיננו נגמר. בחוף הזה פגשתי הרבה מאוד צדפים, ואחדים מהם - אולי יותר מאחדים - שולשלו לכיסיי וממלאים את ביתי לצורך ושלא לצורך. לעתים אני עוצרת ומתבוננת בהם וחשה נקיפות מצפון בלתי שימושיות בעליל. צדפים מסכנים שכמותכם, אני חושבת, אתם ודאי מאוד מתגעגעים לחוף שלכם.

"אני פוקדת את החוף הזה לעתים קרובות כדי לצעוד קצת, אלא שאף פעם איני מצליחה באמת לעמוד במשימת הצעידה הבריאותית שאני מטילה על עצמי, כי בכל פעם החוף נראה קצת אחרת, תלוי בעונות השנה, ברוח, בזרמים. אני מוצאת את עצמי עוצרת, יושבת, מסתובבת לכאן ולשם, מרותקת אל המציאוֹת שפלט הים ושבינתיים עברו מטמורפוזות שונות ומשונות, לא תמיד משמחות מבחינה אקולוגית, שהמאסטרו, הים, צייר, פיסל וכייר בשיתוף פעולה עם כוחות טבע וכוחות אחרים. זו הסיבה שאני מוצאת את עצמי לפעמים משתוממת קצת כשאני רואה את האנשים הצועדים מולי נמרצוֹת על החוף, מאובזרים בבגדי ספורט ועל פניהם הבעה נחושה ונחרצת לעמוד באופן מוצלח הרבה יותר ממני במשימה. נכון, חשוב מאוד ובריא ומומלץ בכל גיל לצעוד נמרצוֹת, אלא שלפעמים בא לי לקרוא למישהו מהם: הי, רגע! איזה ים, הסתכל בן אדם!



"ובכתיבה כמו בכתיבה, דברים מצטלבים ונפגשים: הדחף הילדותי שאני חשה לפעמים להחזיר את הצדפים שלי לים שממנו עקרתי אותם, והאופן שבו אני חווה לעתים את מראה הצועדים הנמרצים לאורך החוף - נפגשו יום אחד על הנייר, או בעצם על הצג, בסיפור: מעשה באיש משימתי ונמרץ ששלשל צדף קטן לכיסו, ושכח אותו שם, ושב ונזכר בו שנית. איך? כתוב בספר".

הצדף. כתבה: מיה לוי-ירון, אייר: אבי עופר, הוצאת ספריית פועלים

"רוצה סיפור שיעורר בי רגש"
יונה טפר ונרי אלומה, סופרות ועורכות ספרי הילדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובספריית פועלים, מספרות על תפקידן

יונה: "כתב היד צריך לעניין אותי, לתת לי הרגשה שלפניי סיפור ייחודי, לתפוס את תשומת לבי. הוא צריך לשמח, להעציב, לרתק, לעניין ולעורר בי רגש. השלב השני הוא הביקורת והשאלות: רמת הלשון, החריזה והקצב, התפתחות העלילה, האמינות, והאם הדמויות מעוררות הזדהות? האם נושא הספר מביא זווית ראייה חדשה? האם יוכל כתב היד כספר למצוא מסילות ללב קוראים רבים? לפני הכול קיים המפגש הראשוני עם הסיפור. בזמן ההחלטה אני מנסה לשמר בתוכי את המפגש הראשוני עם כתב היד, ורק אחר כך לשלב בהחלטה את השאלות הנובעות מההיגיון".



נרי: "כעורכת ספרי ילדים אני מחפשת סיפורים שיעוררו אותי, שמשהו בהם ימשוך אותי פנימה אל העולם שהם בוראים, שיהיה בהם קסם שמקורו בשפה או בדמויות, בחוויה הרגשית או בפיתוח העלילה. בספרות ילדים חשוב מאוד הדיוק בהתכוונות לקהל היעד. הספרים המצליחים ביותר קולעים בול לעולם החוויות והרגש של ילד בגיל מסוים, אך יש בהם גם רובד שפונה למבוגרים המתווכים את הספר לילדיהם".

האם עירוב של מציאות ודמיון אינו מבלבל את הילדים?
יונה: "הדמיון הוא חלק מהצמיחה, הגדילה וההתפתחות. הוא חלק מהרחבת העולם, מהפיכת הידע הכללי שנרכש למשהו פרטי ואישי. לילדים יש יכולת מופלאה לעבור מעולם המציאות לעולם הדמיון ובחזרה. ואם בחיים כך, בוודאי שבספרים. אפשר לומר שלא זו בלבד שהעירוב בין מציאות לדמיון הוא אפשרי, אלא שמעברים כאלה הם אף חלק מכל סיפור, כי הרי גם סיפורים ר