צילום: יונתן טל הרעיון לבקר במזרחה של הודו, אזור הנמצא בלב מחלוקת מדינית ושנים היה חסום בפני תיירים, נולד במוחנו לפני שש שנים, לאחר ביקור עם חבריי במדינת אוריסה, חלומם של צלמים. אך תאריך כזה שיתאים לכלל החבורה - מנהלי ענפים עונתיים בקיבוציהם - לא נמצא.

עוד ידיעות מהקיבוצים:
על תרומת הקיבוץ למהפכה הפמיניסטית
הקיבוצניקיות למען הפצועים הסורים
המכינה שתוליד כוכבים מובילים בחברה

אלא ששני אירועים התרחשו לאחרונה, והם שהפכו בעבורי את הקערה על פיה. האחד היה מודעת גיוס שותפים מפתיעה בעיתון קיבוצי, והשנייה הייתה הבונוס השנתי שהגיע מגזברות הקיבוץ. שני אלה העניקו לי לבסוף את האפשרות לצאת למסע המבוקש כמתנה ראויה לציון של יובל וחצי שנים לגילי.



כך מצאתי את עצמי על מטוס של חברת אירופלוט בדרך למוסקבה המושלגת, עם חבורה חדשה של חברי קיבוץ, עוזבי קיבוץ ויודעי קיבוץ, כולם סבים וסבתות הנחושים להוכיח לנכדיהם בגבעתי ובסיירות שעודם כשירים לשׂרוך את נעלי המסע ולהכתיף את התרמיל בדרכם אל האופק האבוד.

ממוסקבה לדלהי כבר היינו עם שלוש ארוחות בבטן לשלשול בטוח. גרוע מכך, שתי נוסעות לא קיבלו את המזוודות שלהן, ורק בסוף הטיול הבנו שהסיבה לכך הייתה הפריטים למסיבת הסיום, שאוחסנו במזוודת אחות המסע מבלי שאיש ידע על כך, ועוררו את החשד בקרב אנשי המכס המקומיים.

במשך עשרת ימי התנועה אל היעד קיבלנו תשדורות מוזרות, חלקן לבטח בקוד מורס פרימיטיבי, מהחלקים החשודים בהודו, עד שחיבקנו את המזוודות האבודות. ברגעי השיא נשמעו אף איומים מוזרים בפנייה לקונסוליה מאזורים שבהם עדיין מתנהלת פעילות טרור ענפה של ארגונים חמודים המבקשים לקבל עצמאות בפלכים שביקרנו בהם.

להילחם עם האייפון
אז היכן בעצם ביקרנו? ב-1971 קיבלה בנגלדש (חציה התאום המופרד של פקיסטן) עצמאות. מדינה זו, הממוקמת באזור הקרקעי הנחות ביותר בתת-היבשת ההודית - אזור השיטפונות המועד לפורענות של נהר הברהמפוטרה - נתקעה כטריז שקרע מהודו שבע ממדינותיה, המכונות מאז 'שבע האחיות'. לשם מועדות פנינו.



הן משתרעות מבורמה שבמזרח ועד בנגלדש שבמערב, ומרכס ההימליה המושלג בצפון ועד מפרץ בנגל בדרום. שמותיהן מזכירים יותר שמות של פלנטות רחוקות: מניפור, נגאלנד, מיזוראם, מגלאיה, טריפורה, ארונצ'אל ואסאם. זהו אזור גידול התה העיקרי בעולם, והוא שחיבר אותנו בעבותות לצד החקלאי של המסלול. עבורי, לוּ אעצום את עיניי, שיוט תיירותי בין שמות כמו שילונג, טזאפור, מוקאקצ'ונג, גוואטי, בהאלקפונג ואיטנגאר - נדמה כשירה הערבה ביותר שאוכל להעלות על דעתי.

המדריך והוגה המסע היה שמוליק פרידמן מרמת צבי, מושבניק שעדיין קם בכל בוקר ב-4:30, מדליק סיגריה ותוהה מדוע חוסלה הרפת לפני עשור. שמוליק הוא אחד מאותם מדריכים מיתולוגיים עם שפם וסנדלים, שפעם היו מעלים ציבור מבולבל בשביל הנחש למצדה, ומורידים חבורה ציונית מגובשת דרך הסוללה, בשעה שכיום, אותו ציבור עולה (בלעדיו) דרך הסוללה, ויורד כשונא נתניהו מושבע דרך הרכבל.



שמוליק הפגיש אותנו לפתיחה מהממת של הטיול עם שבט הקוניאק במחוז מון. מדובר בציידי גולגולות עזי נפש, שבלחץ הממשל ההודי המירו את קרדומי המלחמה באייפון 6 ובאנדרואיד. ביקרנו אותם בכפרם לונגווה בבית המורונג - בית לטקסים שהוא שילוב בין בית לורדים ובית אבות למנהיגי ציבור שהרוויחו את מעמדם בעזרת שיסוף קרבנותיהם.

הצ'יפים, תת-שבט לבני הנאגה - שמשמעותו בניב בורמזי 'מחוררי האוזניים' - נבדלים מההמון בזכות קרני האיילים שבתנוכי אוזניהם, המעניקים לחזותם עם ליל מראה מאיים. כשנכנסנו, הם לגמו באטיות משקה מריר בעל מתכון סודי בעודם ישובים לאורך הקירות, ואת חזותיהם קישטו שרשרות של גולגולות מברונזה.

שיחותיהם נסבו יותר סביב מלחמה בנזקי ההרטבה המוכחת מלבושם, מאשר סביב קרבות עבר ועלילות גבורה שבהן הוכיחו את כישוריהם. לאחר ניסיונות לקרבה מצדנו, הם נענו ואפשרו לנו לבחון את הקעקועים על גופם לציון מספר הקרבנות שאת חייהם נטלו. בבית טקס אחר, שגבול בורמה חוצה אותו ומסומן במרכזו, הוכיחו לנו צעירי השבט מהו הדבר שהם הכי טובים בו: ביתור בשר הציד בעזרת קרדומים מאיימים. במקרה שלנו היה זה בופלו ענק שהפך את הזירה הביתית לאורגיה נוטפת דם, בעוד הקהל סביב מתמוגג מנתזי הדם ורוחו, יש לשער, מרחפת אל שדות קרב דמיוניים.



סמוך לשם, בקוהימה (בירת מדינת נגאלנד), נתקלנו באטרקציה מרכזית בשדה קרב הירואי אחר. בעיבורי העיר הקימו הבריטים על מגרש הטניס בית קברות, שהפך לשדה הריגה בעל פרסום עולמי. כאן ממש, סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה, הצליחו קומץ חיילי הארמיה ה-14 לעצור סופית את הכוח היפני של גנרל סאטו, שאיים לפלוש אל הבטן הרכה של תת־היבשת ההודית.

כאן גם נלחם צ'רלס אורד וינגייט