צילום: דורון בר אדון "יותר מדי היגיינה, פחות מדי אהבה", נהנית ד"ר אסתר כרמל-חכים לצטט אבחנה חדה של העיתונאית המנוחה דורותי בר-אדון על בית הילדים הקיבוצי.
בהרצאה שנשאה החודש כרמל-חכים באוניברסיטת חיפה לכבוד הוצאת הספר "Writing Palestine 1933-1950" - אסופת מאמרים וכתבות של דורותי שערכה כרמל-חכים (רמת השופט), היסטוריונית העוסקת בחקר נשים בתולדות היישוב ("משימת חיי היא להכניס את הנשים לנרטיב הלאומי והציוני"), עם ד"ר ננסי רוזנפלד (עין השופט), חוקרת ספרות ושפה אנגלית, היא התמקדה בחוברת שראתה אור ב-1948: The Twin Villages Merhavia.

עוד תרבות מהקיבוצים:
הטרמפיסט: סיפור קצר על מפגש מפתיע
לגלות מחדש את מאיר אריאל
לא פטה מורגנה: תאטרון חי ובועט בערבה

בחוברת זו ערכה בר-אדון השוואה בין קיבוץ מרחביה למושב מרחביה. את שניהם היא היטיבה להכיר: בשלוש שנותיה הראשונות בארץ (1936-1933), אליה עלתה מארצות הברית, חיה בגבעת ברנר, ואחרי כן, עד מותה המוקדם ב-1950, במושב מרחביה, שם שימשה כתבת הפלסטיין פוסט בצפון. דורון, בנם היחיד שלה ושל הארכאולוג פסח בר-אדון, התחנך שנתיים בבית הילדים בקיבוץ.



"ייחודה", מנתחת אסתר, "בכתיבתה, שאינה מדעית, סוציולוגית או היסטוריונית, אלא אישית-נשית, ומשלבת סקרנות, הומור ועין חדה. היא משוחררת מכל מחויבות אידאולוגית או תנועתית, ומסתמכת על ניסיונה ועל זווית ראייתה האישית, ועל הידע שרכשה מחבריה בקיבוץ ובמושב. האובייקטיביות והנאמנות לעצמה עושות את הביקורת העניינית שלה רלוונטית, מאתגרת ומרתקת גם כיום, כמעט שבעים שנה לאחר שנכתבה".

הנה טעימה מספרה, השוואה בין פעמוני המושב לפעמוני הקיבוץ: "מהנקודה האסטרטגית במושב שבה נמצא הבית שלנו, אנחנו שומעים את הפעמונים של המושב מצד אחד, ואת הפעמונים של הקיבוץ מצד שני (...) במושב הפעמון מצלצל שלוש פעמים ביום, בוקר צהריים וערב, להודיע לאיכר שזה הזמן להביא את החלב למחלבה. זהו פעמון עדין, תזכורת מנומסת שתנובה, המשווקת של הקואופרטיב, מקבלת את החלב שלו עם החלב של האיכרים האחרים, ומחובתו להיות בזמן, שאם לא, רק הוא יפסיד (...) למען האמת, פעמונים אינם תופסים מקום מרכזי בחיי המושב. קצב ההתנהלות של המושבניק נקבע על פי השעון המעורר שלו עצמו, הזמנת אשתו (לארוחות), או הדרישות של אדמתו וחיות המשק שלו.

"הפעמון מצלצל במושב לעתים רחוקות בשל סיבות אחרות: סרטים, חגים ואסיפות תמיד מתקיימים בשעה ספציפית, כלומר אחרי החליבה. מאחר שאף מושבניק, או אשתו, לא יכולים לבוא מוקדם יותר, אין צורך בצלצול. בקיבוץ, הפעמון נמצא בקדמת הבמה. לאמיתו של דבר, זהו יותר גונג מפעמון, ויש לו טון מצווה. זהו גונג של קומונה, מדבר בטון כבד של אחריות קבוצתית. החבר מתעורר בשעה 5:30 על ידי הגונג (אלא אם כן הוא עובד בענפים כמו דיר או רפת, ואז מעיר אותו שומר הלילה)".

ואבחנה רגישה על החינוך המשותף: "יש משהו בראשיתי ביחסי הורה-ילד בשעת הדמדומים הקסומה הזאת, לפני שהוא שוקע בשינה (...) יש בו שילוב של נמנום וערנות. הוא מלא רשמים ווידויים. הוא פשוט ישות אחרת מזו שהוא היה בשעה ארבע אחרי הצהריים. עשר דקות אתו עכשיו יכולות להיות משמעותיות בשבילו ובשביל אמו יותר משעות אחר הצהריים, כאשר כל מה שהוא רוצה זה לראות כיצד הסילו עובד. אני חושבת שמתעלמים מהפרט העדין הזה כשאומרים בנאיביות: 'ההורים והילדים בקיבוץ נמצאים ביחד כך וכך שעות'. איזה שעות? האם אפשר למדוד או לספור אותן? האם חיוך הבוקר של ילד מתעורר יכול להתרחש בכל זמן אחר ביום? (...) הגישה לכל בעיה היא רצינית ושקולה, עם תשומת לב נכבדה לפרויד. אף אחד לא יבקש לחזור לשיטת המלקות הפשוטה יותר. ובכל זאת, כאשר כל דבר, מרפלקסים ועד חוסר תיאבון, נשקל על רקע פרוידיאני (ולא תמיד על ידי מומחים), ילדים רבים נעשים מתוסבכים להחריד. יחס זה די שונה, כמובן, מפשטות היתר שבמושב, שם הוא יקבל עוגייה כשהיה ילד טוב, ומכה בישבן אם יהיה רע. צריך להיות איזשהו שביל זהב".

ועל מעמד האישה בקיבוץ: "כאשר הפעמון מצלצל לעבודה בבוקר, תתפלאו לראות נשים מעטות בלבד יוצאות לשדות. רבות מהן פונות לבתי הילדים, לבית הספר, למכבסה, למתפרה ולמטבח. השאר הולכות לרפת, ללול, ומעטות לגן הירק. עובדה זו מראה שינוי הדרגתי מהימים הראשונים, כאשר הנשים לחמו בחירוק שיניים על זכותן לקחת חלק בעבודות הקשות ביותר, כמו בניין, נהיגה בטרקטור או העמסת אלומות חציר. החיים מונחים על גבי התאוריות. בעוד שהאישה בקיבוץ משוחררת לחלוטין, נראה שהטבע לא שם לב לעובדה זו. עם הגידול במספר החברים, ובעיקר במספר הילדים, הענפים הביתיים כמעט בלעו את הנשים".

את מסכימה עם התיאור?
כרמל-חכים: "לדעתי, היא לא הדגישה מספיק את המהפכה המשמעותית והחשובה ביותר שתרם, לדעתי, הקיבוץ למהפ