צילום: איסי שמש התחיל להחשיך. השמים התקדרו ונעשה קר. נהגתי הביתה לאחר ביקור אצל חבר המאושפז בבית החולים סורוקה בבאר שבע. הייתי עייף במקצת, ועצוב מאוד, כי מצבו של החבר אינו מעודד. אבל במכונית היה חם ונעים, ומוזיקה קלסית התנגנה ברקע. הייתי לבד.

עוד סיפור קצר: לנסות לעוף בצל הטירוף / סיו שצקי

גשם החל לטפטף, והפעלתי את המגבים. הכביש היה כמעט ריק. באחד הצמתים הבחנתי בתחנת אוטובוס ריקה מאדם. כשחלפתי על פניה הבחנתי בדמות מכונסת בעצמה יושבת בתחנה. עצרתי את המכונית ונסעתי רברס כמה מטרים. ואכן, ישב שם חייל, כנראה חיכה לאוטובוס. מי יודע מתי בכלל יעבור כאן אוטובוס?



אני יודע שלחיילים אסור לנסוע בטרמפים, אך חשבתי שאולי ייעתר להצעתי לנסוע אתי, ובעיקר לאחר שיראה את שערות השיבה שלי וישמע את מבטאי. "לאן?" שאלתי אותו, והוא הוציא את ידו מכיס המעיל וסימן לי להמשיך לנסוע. לא ויתרתי, ולבסוף הוא התרצה וענה לי.

"בוא, עלה. אני מגיע לשם".

"אבל אסור לי לקחת טרמפים. תודה בכל אופן".

"אל תדאג, אף שוטר צבאי לא יראה אותך במזג אוויר כזה. עשה לי טובה, משעמם לי לבד. חוץ מזה יש לי נכדים בצבא, והייתי רוצה שמישהו יעצור ויציע להם עזרה אם הם יהיו תקועים בגשם ובקור באמצע שום מקום". החייל השתכנע, קם ממקומו ונכנס למכונית. הורדתי ממושב הנוסע את התיק שלי והנחתי אותו למטה, לרגליו.

החייל הודה לי, והתחלתי לפתח אתו שיחה. סיפרתי לו קצת על משפחתי, על הקיבוץ ועל הביקור אצל חברי בבית החולים. בחוש השישי שלי קלטתי שהמילה בית חולים מעוררת בו התרגשות. הוא סיפר לי שהוא נולד ביישוב קטן במרכז הארץ, ושאלתי איך הוא הגיע לכאן בשעה כזאת באמצע השבוע.

בהתרגשות רבה הוא סיפר לי שגם הוא חוזר מביקור בבית חולים, מאסף הרופא בבאר יעקב. אמו חולה מאוד ומאושפזת במצב די קשה. הוא הבן הבכור של המשפחה, וכואב לו מאוד על כך שאינו יכול לעזור להם כלכלית. בלבי חשבתי: איך אוכל לעזור לו? אולי עזרה כספית? אולי, אבל חששתי להעליב אותו. שתקתי, וגם הוא.

המשכתי בנהיגה שקוע במחשבות. הגענו לצומת הקרוב למחנה, והוא ביקש ממני לעצור לו. למרות התנגדותו החלטתי לסטות מהדרך ולנסוע עוד כשני קילומטר עד למחנה. "תודה, לא אשכח אותך", לחץ את ידי בהגיענו למחוז חפצו. "עזוב, אני שמח שיכולתי לעזור במשהו", השבתי בחיוך ונסעתי לקיבוץ.

× × ×

כעבור יומיים צלצל הטלפון. המספר אינו מזוהה. מצדו השני של הקו קול נעים של אישה צעירה. "שלום, אני מדברת עם מר ברזילי?"

"כן, אבל אני לא מר. תקראי לי אריה", ביקשתי. "איך אוכל לעזור?"

"לפני יומיים מצאתי ארנק בפתח המשרד שלי במחנה הצבאי שבו אני משרתת. לפי התעודות הבנתי שהוא שייך לאריה ברזילי מקיבוץ מגן".

"כן, זה אני", אישרתי. "מחנה צבאי? באיזה מחנה מדובר?"

התברר שזה המחנה שבו הורדתי שלשום את הטרמפיסט שלי. "תודה לך! איך אוכל לקבל את הארנק?"

"תגיע למחנה, תפנה לש"ג ותבקש ממנו להתקשר לנורית, הפקידה של המג"ד. אני כבר אביא את הארנק לשם", אמרה בקולה האדיב והנעים.

הצטיידתי בחפיסת שוקולד, ומלא סקרנות נסעתי למחנה. החניתי בחוץ והלכתי לש"ג. הוא ידע במה מדובר, והתקשר לנורית. חיילת יפה וחייכנית הגיעה לשער בריצה וארנק בידה. כמעט בכוח אילצתי אותה לקחת את השוקולד. "תחלקי לחיילים", שכנעתי אותה.

איך הגיע הארנק למשרד המחנה, שאלתי את עצמי. ייתכן שברדתו של הטרמפיסט מהמכונית נפל הארנק לארץ. הרי בחושך לא היה אפשר לראותו. מישהו מצא אותו ליד השער והביא אותו למשרד המג"ד כדי להחזירו לבעליו. יש עדיין אנשים טובים, חשבתי לעצמי.

הגעתי הביתה ופתחתי את הארנק. כל התעודות במקומן. לא חסר דבר. פתחתי את התא שבו מוחזק הכסף, והנה הוא ריק. זכרתי שהיו שם כמה שטרות של 100 שקל. לפתע נתקלתי בפתק מקופל. פתחתי אותו, וראיתי שהוא מיועד לי. קראתי אותו בנשימה עצורה:

"שלום לך, אריה ברזילי. אני מבקש מעומק הלב את סליחתך. סיפרתי לך בקצרה על מצוקתי הקשה לנוכח מחלת אמי. ראיתי שאתה אדם טוב, אבל התביישתי לבקש עזרה. לא עמדתי בפיתוי, ועשיתי מעשה שלא ייעשה. "לוויתי" את הכסף שהיה בארנקך. הוא יעזור במשהו למשפחה שלי. כתבתי "לוויתי", ואני מתכוון לכך. אני מבטיח לך בהן צדק שעם שחרורי מהצבא אחזיר לך את "ההלוואה" מהמשכורת הראשונה שאקבל. אני יודע מאיזה קיבוץ אתה. שוב סליחה, ותודה. הטרמפיסט".

התלבטתי אם להגיש תלונה למשטרה, ובסופו של דבר החלטתי שלא. אם הסיפור שלו נכון, ורציתי להאמין שהוא נכון, ארשום עוד נקודת זכות ברשימת האמון באדם. ואם אין הוא נכון, לכל היותר ארשום עוד נקודת חובה ברשימת האכזבות.

× × ×

זמן רב חלף מאז, אולי יותר משנתיים, והמקרה פרח מזיכרוני.

לפני יומיים, כהרגלי בכל צהר